ה
רב עובדיה יוסף חש כאבים בחזהו והובהל אל הרופא. הרופא בדק אותו והורה לו למהר לבית החולים לצנתור. להפתעת כל הנוכחים, סירב הרב עובדיה, ואמר שהוא חייב לחזור לביתו קודם לכן, ורק אחר כך ייגש לבית החולים.
הרופא הזהיר את הרב עובדיה: "חייך בסכנה! מדוע אינך ממהר לבית החולים?"
השיב לו הרב עובדיה יוסף: "היום בבוקר התחלתי לכתוב תשובה הלכתית המתירה עגונה. אם אגש לבית החולים, מי יודע אם אוכל להשלים את כתיבתה ולהתיר את העגונה?"
התרת עגונות היא נושא סבוך: בדרך כלל מדובר על מקרה שבו הבעל נעלם וסביר שנפטר, אך תמיד ישנו חשש שהוא עוד ישוב לאחר שאשתו תינשא בשנית.
כמו פוסקים רבים לפניו, ראה הרב עובדיה יוסף בהיתר עגונות חובה דתית וחברתית ראשונה במעלה, והשקיע בכך מאמצים רבים. מחויבותו הגיעה לשיאה בהתרת אלמנותיהם של רבים מחללי מלחמת יום הכיפורים.
בסיפורנו, הרב עובדיה יוסף מגלה מסירות נפש, במובנה הפשוט ביותר, למען העגונה. בעיניו, הרצון לסייע לאלמנה להמשיך לחיות את חייה גובר על סכנת החיים שבה הוא מעמיד את עצמו בעיכוב הצנתור.
מספר הרב בני לאו:
מקום: ביתו של הרב עובדיה יוסף ברחוב הקבלן בשכונת הר נוף בירושלים. זמן: שעת אחרי הצוהריים של שנת תש"ס (2000). הרב קם ממנוחת הצוהריים ואני המתנתי בחדר הסמוך כדי לקבל ממנו עוד שעת הדרכה על אודות החיבור שכתבתי על משנתו.
לפתע החלה מהומה. עשרות בני משפחה מאחת מערי הדרום נכנסו לחדרו של הרב. עמדו שם בצפיפות ובהתרגשות עצומה. לא הבנתי על מה המהומה עד שהעוזר של הרב, צבי חקק, הסביר לי את פשרה:
באותו בוקר פסק הרב את דינה של המשפחה. אם המשפחה, אישה כבת שמונים, עלתה לארץ מצרפת כאלמנה ממלחמת העולם השנייה. כאן היא נישאה בשנית ובנתה שבט שלם לתפארת, משפחה של בנים ובני בנים שעוסקים בתורה ובעבודה, משפחה הידועה במידותיה ובחסדיה. לפתע התברר שהעדות על מות הבעל הראשון הייתה מופרכת וה"הרוג הגיע ברגליו", סיפור שנדמה שקיים רק אצל עגנון ב"והיה העקוב למישור" התרחש כאן בארץ. על פי ההלכה, כל בני המשפחה ממזרים. טרגדיה. הרב עובדיה נכנס לעובי הקורה ולאחר עבודה מאומצת של דרישות וחקירות, עדויות והצלבות מידע הוא שחרר אותם מאיסורם. לא כאן המקום לתאר את אופי השחרור ודרך העבודה שלו.
כעת באו בני המשפחה להודות לרב. הם עטפו אותו בדמעות. אף עין לא נשארה יבשה בחדר.
וכאן מתחיל הסיפור שלי:
לאחר צאתם נותרתי עם הרב בשקט בחדר. הוא אחז בידי ואמר בלשונו הרכה: "תרגיש את היד – רטוב, רטוב. ראית את הדמעות שלהם? ראית את דמעות העשוקים?"
ואז, בלי שום הכנה, הרים את קולו ואמר בלשונו את המדרש (ויקרא רבה לב ח) על אודות הממזרים:
ראיתי את דמעת העשוקים – אלו הממזרים
מי עשקן לאלה? סנהדרין שדנו אותם בדין תורה.
ואין להם מנחם? אני אנחמם!
זה היה רגע נדיר. אחד בחיים. לאחוז בידו של אדם החש במלוא העוצמה את האחריות שלו לאנשים שדין תורה עלול היה לגזור את חייהם לגיהנם והוא, בכוח האחריות והעוצמה הופך עצמו למגן ועזר.