מצרים

שורשיה של הקהילה היהודית במצרים נטועים כבר בימי המקרא והמשנה. פעלו בה גדולי החכמים, כרבי סעדיה גאון (רס"ג) שנולד בה והרמב"ם שהשתקע בה. הרמב"ם, גדול הפוסקים, שהיה גם רופא ואיש מדע, היה מקורב לצמרת השלטון ושימש כרופאו האישי של הסולטן צלאח א-דין. הוא שימש בתפקיד "ראש היהודים", וכתביו השפיעו גם על הוגי דעות מוסלמים.
בעקבות גירוש ספרד הגיעו יהודים רבים למצרים והצטרפו לקהילה היהודית שחיה שם. בין גולי ספרד היה גם רבי דוד בן זמרא (רדב"ז), ששימש כאב בית הדין וכמנהיגה של יהדות מצרים. לפי המסורת, האר"י הקדוש גדל גם הוא במצרים בבית דודו ושם אף הגה את תורתו הקבלית.
במאה ה-17 פעל במצרים הרב חיים כפוסי, שעמד בראש ישיבה. לצידו פעלו הרב יעקב קאשטרו (המהריק"ש) והרב בצלאל אשכנזי. במאה ה-19 שימש הרב יום טוב ישראל כאב בית הדין של מצרים וכרבה הראשי. בזכות בקיאותו בענייני המדינה העניקו לו השלטונות סמכויות שיפוט וענישה. הרב יום טוב ישראל ליקט את מנהגי קהילות היהודים במצרים וסדרם בספר "מנהגי מצרים".
בסוף המאה ה-19 התגלו בבית הכנסת "בן עזרא" שבקהיר אלפי כתבי יד של ספרים ותעודות מן המאות 12-10 שזכו לכינוי "גניזת קהיר". תעודות אלו תרמו תרומה שלא תסולא בפז להבנת מקורות היהדות, והן מעידות על תרבות לימוד רצינית במצרים באותה התקופה.
העת החדשה התאפיינה בפריחה כלכלית של היהודים. בתקופה זו הייתה הקהילה היהודית במצרים מגוונת מבחינת קהילות המוצא של חבריה ומבחינת לשונותיה. היא נעשתה אבן שואבת להגירה יהודית מרחבי המזרח התיכון, מהאימפריה העות'מאנית ואף מאירופה. כך נוצרה בקהיר קהילה אשכנזית קטנה לצד הקהילה המקומית. היהודים במצרים, שהתרכזו בשתי קהילות גדולות, בקהיר ובאלכסנדריה, היו ברובם בעלי השכלה תורנית מועטה, שכן אימצו לעצמם דפוס חיים אירופיים והתרחקו מאורח החיים המסורתי. אף על פי כן לא התעוררו בציבור משיכה ורצון לחולל רפורמה דתית. הקהילה תרה, בעיקר בארץ ישראל, אחר רבנים בעלי השכלה תורנית רחבה, שהיה ביכולתם להתמודד עם המציאות היהודית-מצרית המורכבת. אומנם במאתיים השנה האחרונות פעלו במצרים מספר קטן של חכמים, אך יצירתם התורנית מאלפת ומקורית. בפסיקותיהם הציבו עמדה מסורתית שורשית הפתוחה למודרנה ולחידושי הטכנולוגיה. הם עיצבו פתרונות הלכתיים המבוססים על המקורות ומותאמים למציאות החדשה.
לאורך הדורות ידע החינוך היהודי במצרים תמורות. עד לעת החדשה היה החינוך מסורתי, ורמתו הייתה נמוכה. הבנים הצעירים למדו בכּוּתַאבּ (מקביל ל"חדר") לימודי קודש בלבד, ומטרת  לימוד הייתה לאפשר להם לקרוא ולהבין את התפילה בעברית. התנאים הפיזיים וכוח ההוראה החלש לא הביאו הישגים של ממש. העשירים העסיקו מורים פרטיים לילדיהם. בסיום הכותאב, רק הילדים המוכשרים, שחשקה נפשם בלימוד והוריהם ויתרו על תרומתם לפרנסת המשפחה, יצאו להמשך לימודים ב"מדרש". המוכשרים והמתמידים מתוכם, הצטרפו לקבוצת החכמים.
בשנת ‏1840 ביקר במצרים אָדוֹלְף כְּרֶמְיֵה, ממייסדי רשת כי"ח (כל ישראל חברים – רשת החינוך הידועה בשמה "אליאנס"), והזדעזע מרמת החינוך. יחד עם שלמה מוּנְק פעל כרמיה להקמת בתי ספר מודרניים בקהיר ובאלכסנדריה, שהעניקו השכלה כללית בסיסית לבנים ולבנות, בתמיכת הרבנים המקומיים.
רבני מצרים תמכו בשילוב של לימודי חול ולימודי קודש, ואף הקימו בעצמם מסגרות שכאלה. כך, למשל, הקים הרב אברהם אביכזיר, בסיועו של הרב אליהו חזן, "חדר" מודרני. גם רשת כי"ח ייסדה בתי ספר, מתוך מגמה לבלום מעבר ללימודים אצל נוצרים, שחלקם אף הטיפו בגלוי להתנצרות. רק באמצע המאה ה-20 התגבר החינוך היהודי המודרני על האוניברסלי, ובשנות הארבעים פעלו במצרים שש ישיבות לצעירים.
עולם התורה במצרים במאה ה-20 קיבל חיזוק מרבנים שהגיעו מארץ ישראל, דוגמת הרב עזרא עטייה ותלמידו הרב עובדיה יוסף, ששימש דיין וסגן הרב הראשי. יחסית לקהילות אחרות במדינות ערב, נמנעו יהודי מצרים ממעורבות פוליטית, הן בזירה המצרית הן ביחס לציונות שניעורה בראשית המאה ה-20.
חלק ניכר מהפעילות הציונית הוקדש למטרות חינוך, בעיקר בדגש תרבותי, ופחות לאספקטים הפוליטיים של הציונות. עם זאת, בעקבות מלחמת העצמאות והקמת המדינה, עלו רבים מיהודי מצרים לארץ.

צילום: Asiatologist, ויקישיתוף, CC BY-SA 4.0