כ
ל יהודי העיירה סוק אל ארבע שבתוניסיה התרגשו לכבוד בואו של הרב החדש. השמועות סיפרו שהרב הוא איש חכם ונבון, תלמיד חכם משכמו ומעלה שיוכל להנהיג את הקהילה בתבונה.
והנה הגיעה השיירה שבה נסע הרב, והכול הופתעו כאשר מן הרכב יצא בחור צעיר, בשנות העשרים המוקדמות שלו. רחש עבר בקהל: "כיצד ממנים רב צעיר כל כך? בחור צעיר לא יוכל להנהיג את הקהילה."
הרב הצעיר, הרב מאיר יהודה גץ, קלט את הרחש, והבין שהקהל המופתע חושש מגילו הצעיר. פנה הרב אל הציבור שהתגודד סביבו ואמר: "אני רואה שכמה אנשים בקהל חושבים שאיני מתאים לרבנות משום שאני איש צעיר, אך אל דאגה, זהו 'מום עובר'".
כל השומעים פרצו בצחוק וקיבלו את הרב הצעיר בזרועות פתוחות.
בגיל עשרים ושתיים התמנה הרב מאיר יהודה גץ לרב העיירה התוניסאית סוק אל ארבע. יכולים אנו להבין לליבם של בני העיירה החוששים שבגיל צעיר כך כך הרב אינו בָּשֵל לתפקיד.
אך הרב גץ הצליח לקנות את ליבם של אנשי העיירה כבר במפגש הראשון. הוא קלט את הלך הרוח, הבין מדוע עובר רחש בקהל, ובעזרת תשובה שנונה מלאה בהומור עצמי, הוא מצליח לפוגג את החשש.
הרב גץ יודע להביט על עצמו במבט אירוני, ומודה שאכן הוא צעיר ולא מנוסה, אך זה "מום עובר". מקורו של מונח זה בעולם הקורבנות: לפי התורה, בהמה שיש בה מום אסורה בהקרבה, אך אם זהו מום עובר אפשר להמתין שהוא יעבור ואז להקריב אותה.
הרב גץ משתמש במונח זה כדימוי על עצמו: אכן כעת הוא צעיר, אך במהרה יתבגר ויצבור נסיון, וכך "יירפא" מן המום.
מי מאיתנו לא חָווה חששות כאלה ואחרים כשעשה את צעדיו הראשונים בתחום מסוים כשהוא עוד חסר ניסיון? האם אנחנו מאפשרים לעצמנו מרחב ללמוד ולטעות? האם החברה מאפשרת לנו למעוד מדי פעם?
אני נזכר שאימא שלי נהגה לומר לי בחיוך: "כולם משלמים שכר לימוד אבל צריך לראות ששכר הלימוד לא יהיה גבוה מדי… ", ובכך רמזה ל"קלקולים" שקורים לנו במהלך החיים.
שנותיה הראשונות של אימא כמחנכת היו בבית הספר "בניהו " בכרם בן זמרה. מנהל בית הספר היה הרב גץ, שהיה דמות משמעותית עבור הוריי.
וזה לוקח אותי ליום האם בשנותיי הראשונות בבית הספר היסודי. החלטתי לעשות הפתעה גדולה לאימא. מעבר לזר פרחים שקטפתי בגינה והנחתי באגרטל מאולתר, חשבתי שהדבר שהכי ישמח את אימא יהיה ספונג'ה יסודית לכל הבית. לקחתי את חומר הניקוי שהיה מונח כנראה בחדר האמבטיה, פיזרתי אותו בכל הבית כדי שהבית יהיה נקי כמו שצריך ואחר כך עברתי למלאכה הקשה – קרצפתי את הרצפה וגרפתי את המים, וככל שגרפתי, גיליתי שהרצפה אינה מתנקה. זה כנראה מה שקורה כששוטפים רצפה באבקת כביסה…
אימא הגיעה הביתה אחרי יום עבודה מפרך ומצאה בית מרוח באבקת כביסה. אז כבר הבנתי שזו לא הייתה הפתעת יום האם הכי מוצלחת בעולם, אבל מה שנגע לליבי במיוחד היה שראיתי שאימא מנסה להסתיר את חוסר שביעות רצונה מהמצב.
הנכונות לקבל טעויות היא כזו שמשתלמת לאורך זמן. היא בעיקר מאפשרת התפתחות אישית וצמיחה, בונה ביטחון עצמי ויוצרת אווירה נינוחה ועניינית, כזו שמקדשת את הביצועים וההצלחות ופחות את האשמה, התסכול והכישלונות. אנחנו פוגשים את המציאות הזאת קודם כול בבית עם הילדים הקטנים והגדולים ואחר כך בצבא ובעבודה. אני מסתייג מלנהוג בחוסר אחריות כאשר מדובר בחיי אדם והכול בחיים צריך להיות באיזון, אבל מאידך אני כן בעד לזרוק את האדם למים עמוקים. זה יוצר הרבה יתרונות של ביטחון עצמי, חדוות יצירה וסקרנות ולא פעם יצירתיות וחדשנות. הדברים מקבלים משנה תוקף בכל מה שקשור לצעירים בעידן הדיגיטלי של ימינו. ובכל זאת, מדובר ב"מום עובר" מפני שאין חכם כבעל ניסיון.
הרב גץ לא היה הרב הראשון שהתמנה לתפקיד חשוב בגיל צעיר. הגמרא במסכת ברכות (כח ע"א) מספרת שהתנא רבי אלעזר בן עזריה התמנה לתפקיד הנשיא בגיל שמונה עשרה. בגלל החשש ממראהו הצעיר נעשה נס ושערו הכהה הפך לבן בִּן ליל. על נס זה אמר רבי אלעזר בן עזריה במשנה (ברכות פ"א מ"ו), המצוטטת גם בהגדה של פסח: "הרי אני כבן שבעים שנה".
כשהגיע הרב מאיר יהודה גץ לעיירה סוק אל ארבע היה צעיר כבן 22 מלא מרץ וחיוניות. במסגרת פעילותו ייסד שיעור לנערי העיירה. ההורים שמחו מאוד ושלחו את ילדיהם לשיעור אך אלה באו בחוסר רצון.
כשהגיעו הנערים לבית הכנסת ראה הרב גץ ראה את פניהם החמוצות ושאל: "מה באמת אתם רוצים לעשות?" הילדים שהופתעו מן השאלה צעקו בקול רם "כדורגל!"
הרב גץ השיב להם "בואו נעשה עסק. קודם נשחק כדורגל ואחר כך נלמד משהו."
הנערים הסכימו בשמחה, והחלו להתארגן למשחק. להפתעתם הצטרף הרב גץ אל המשחק, דבר שהיה יוצא דופן באותם הימים.