על פי: חכם יוסף חיים, משל ונמשל, תשמ"ב. (C) שיח ישראל, הוצאה לאור, ירושלים
הרב יוסף חיים (בן איש חי) מהרהר בשאלה אם תמיד יש לומר את כל האמת
ח
כם יוסף חיים (בן איש חי) דיבר פעמים רבות על החשיבות לדַבֵּר אמת, אך לשם האיזון סיפר את המעשייה הבאה:
ליל ראש השנה הגיע וגואל שכב במיטתו ונמנם. תקיעות השופר עוררו את גואל למחשבות על תשובה והוא הרהר במיטתו עד כמה חמור לשקר, ועד כמה העולם היה טוב יותר אם כולם היו דבקים באמת כל הזמן.
לפתע, ראה יצור קטנטן ומשונה. "אני השקר" אמר היצור. גואל שהתמלא חֵמה ניסה לקפוץ עליו ולחסלו. הוא ניסה לתפוס אותו אך ללא הועיל, השקר היה חמקמק והצליח לברוח שוב ושוב.
גואל המתוסכל צעק לעברו: "אם רק אתפוס אותך – אציל את כל העולם," אך השקר השיב לו "אם תחסל אותי – תגרום רעה לעולם. אי אפשר בלעדיי."
כעסו של גואל הלך וגדל והוא הטיח ביצור: "אתה מבקש לומר שאתה מיטיב עם העולם?! הרי אין שקר גדול מזה!", אך השקר התעקש "בלעדיי בני האדם לא יצליחו לחיות, ואף אתה לא תשרוד אפילו יום אחד, והפעם – כל מילה שלי אמת."
גואל דחה את דבריו, אך השקר חייך ואמר: "אם כך, אעזוב אותך ונראה איך תסתדר מחר." היצור נעלם וגואל הלך לישון מתוך שמחה שהצליח להיפטר מן השקר והכזב.
למחרת בבוקר הגיעה העוזרת אל ביתו. היא בירכה אותו לשלום אולם גואל משום מה אמר לה שהיא עוזרת גרועה. העוזרת שנעלבה עד עמקי נשמתה החליטה להתפטר מייד מתפקידה. גואל לא התנצל על דבריו שכן זו הייתה האמת.
רק לאחר שטרקה את הדלת הוא חש החמצה "מדוע הייתי צריך לריב עם העוזרת דווקא ביום הקדוש הזה?! אומנם איני מרוצה מעבודתה אך בכל אופן תגובתי לא הייתה הולמת."
גואל שנתקף צער החליט החליט לבקר את דודו החולה, שהיה חשוך ילדים והתעתד להוריש לו את רכושו העצום. גואל אהב את דודו וגם חפץ מאוד בירושה הנאה שכן היו לו חובות גדולים. כשנכנס אל דודו, במקום לברכו לשלום אמר בכנות גמורה: "אוי. כמה אני כבר מחכה לירושה שלך!"
הדוד נעלב ואמר: "אתה מחכה שאמות?! צא מביתי ואגורה לא תראה ממני!"
גואל היה מדוכדך, חובותיו היו כבדים והוא לא הבין מדוע אמר מה שאמר. הוא היה שקוע במחשבותיו ובדרכו החוצה נתקל באיש אחד ונפל כאוב על הרצפה. "שים לב לאן אתה הולך. היזהר בדרכך." אמר לו האיש אך גואל השיב בתוקפנות וצעק עליו.
לפתע שם לב שהאיש אינו אלא הסוחר שהוא חייב לו סכום כסף גדול, אך במקום לדבר בנועם גואל לא נזהר בלשונו והחל לתקוף את האיש: "גם ביום הקדוש הזה אתה רודף אחריי לגבות את חובך?"
הנושה ניסה בתחילה לחייך וחשב שגואל חומד לו לצון: "אני רואה שיצאת מבית דודך העשיר. אין זאת אלא שזכית בירושתו ואתה במצב רוח טוב." גואל הבין שכדאי לו לשתוק אך לא הצליח בכך והשיב: "מה פתאום?! דודי הדיר אותי מהירושה ולא אקבל ממנו אפילו אגורה שחוקה." הנושה היה נסער והשיב: "אם כך. אין סיכוי שאקבל ממך את הלוואתי, ואני מודיע לך שאפנה מייד לבית המשפט לגבות את החוב."
הרבה עלילות עברו על גואל באותו היום, וכשחזר לביתו מושפל ומוכה אמר לעצמו שאמירת האמת סיבכה את חייו.
בעודו מבכה את מר גורלו כשנותר ללא משרתת, ללא ירושה ובסכנת פשיטת רגל – התעורר משנתו וראה והינה חלם חלום.
גואל פקח את עיניו ושמח לגלות שהגיע בוקרו של ראש השנה. רגעים אחדים לאחר שהתעורר נכנסה המשרתת אל ביתו ובירכה אותו לשלום, גואל השיב לה בברכה ושמח שהפעם לא אמר את כל אשר על ליבו. הוא היה מאושר לגלות שלא היה זה אלא חלום ולמד שאף שיש לדבוק באמת, לעיתים יש לשנות מפני השלום, כלומר לסטות מן האמת למען שלום בתוך הבית ומחוצה לו.
מה מטרתו של המשל? האם הרב יוסף חיים מבקש ללמדנו שכדאי לרמות ולהפוך את השקר לנורמה? נדמה שהוא מבקש ללמדנו את סוד האיזון.
כפי שכתב חכם יוסף חיים בתחילת דבריו ובמקומות אחרים – על האדם לדבוק באמת ולהשתדל ככל יכולתו שלא יצא דבר שקר מפיו. הכנות היא תנאי ראשון במעלה ליחסים תקינים ולטוהר מידות. עם זאת, ישנם מצבים מסוימים שבהם נדרש האדם לפעול בחוכמה ולשתוק או אפילו לשקר, וזאת כדי שלא לפגוע ולהיפגע. כך סברו בית הלל שהורו להלל כל כלה בשירת "כלה נאה וחסודה".
מתן ההיתר לומר שקר צריך להיות מצומצם ביותר ותלוי בכמה תנאים, אולם בעיקר מושתת על כך שהאדם שם לנגד עיניו כבסיס לחייו את אמירת האמת, ובלשונו של החכם יוסף חיים: "ודאי האדם צריך שיהיה דבק באמת וצדק ויתרחק מן השקר והכזב".
הרב יוסף חיים כתב תשובה הלכתית בשאלת הדבקות באמת בכל מחיר. בתשובתו הביא את כל המקומות בתלמוד שעולה מהם שמותר לשנות את האמת.
בסיום דבריו הדגיש שההיתר לשקר ניתן רק במקרים מיוחדים, ומותנה בעמדה עקרונית הדוגלת באמירת אמת, כך שהשקר לא יהפוך להרגל "ואתם תדקדקו בכל דבר ודבר, תלמדו דבר מתוך דבר, אך תשימו יראת ה' על פניכם לבלתי תעשו קולות חוץ מן השורה דחוק… ומוטב שתעמוד היא במרדה [ולא תשקר] משתרגיל עצמך לדבר שקרים" (תורה שלמה, סימן שס"ד).
אף שדרך המלך שיש לצעוד בה תמיד היא אמירת אמת, חכמים עמדו על כך שבמצבים מסוימים מותר ואף חובה לשקר.
כך לדוגמה, בגמרא (כתובות, דף טז ע”ב) נחלקו בית שמאי ובית הלל כיצד יש לשבח את הכלה בחתונתה: בית שמאי דבקים במידת האמת וסבורים שיש לשבח את ה”כלה כמות שהיא”.
בית הלל לעומתם סבורים שבמקרה זה מותר לשקר כדי לשמח את הכלה, ולכן משבחים כל כלה כ”כלה נאה וחסודה”.
בדומה לכך קבעו חכמים (בבלי יבמות סה ע”ב) שלאדם מותר לשקר כדי לשמור על שלום בין בני אדם.
הרב יהודה צדקה משתדל בכל כוחו לדבר רק אמת. ראו בסיפור: מִבְּדַל שקר תרחק.