עם הקמת המדינה התפתח מאבק על אופייה הדתי של המדינה, שאחד ממוקדיו היה אופי השבת במרחב הציבורי. הרב הראשי הספרדי הרב בן ציון חי עוזיאל התנגד לחילול שבת בפרהסיה, ואף השתתף בהפגנות שבהן הביע את עמדתו.
אך כאשר נתקל הרב עוזיאל בנהג מונית המחלל את השבת, הוא מסרב לפגוע בפרנסתו; בכך מבחין הרב עוזיאל בצורה ברורה בין הדיון הערכי והפוליטי לבין היחס לאדם הפרטי. הוא מונע מההפגנה להפוך למרחב של שנאה והדרה, ומבקש לכונן לצד המחלוקת הנוקבת גם מרקם יחסים בריא.
הרב עוזיאל סובר שהאחדות היא ערך מרכזי המשפיע על אופן ניהול המאבק על דמותה של המדינה היהודית. לדידו, אף שהחרמת נהג המונית הנוסע בשבת מעצימה את ערך השבת, היא פוגעת בצורה משמעותית בערך האחדות ועל כן יש להימנע מפעולה שכזו.
הרגישות לאחר ניכרת באחת מאמרותיו בענין אמירת תוכחה. הרב עוזיאל נהג לומר ש"יש לומר לביקורת רק למי שיאהב אותך אחרי שתאמר אותה". בכך הציב רף גבוה הדואג למרקם היחסים ולא רק לאמירת האמת.