י
ום שישי הגיע, והרב דוד חדאד פנה לאשתו אמימה וביקש ממנה: "השבוע רוצה אני לעשות את הקניות לשבת בעצמי. אלך כעת לשוק לקנות ירקות ופירות טריים לכבוד השבת."
אשתו לא שבעה נחת מהבקשה: "אינך יודע לבחור פירות וירקות טובים, אני מעדיפה ללכת בעצמי."
אך הרב חדאד התעקש: "אני משתוקק לכבד את השבת בפירות טובים ומבטיח להקפיד שהפירות יהיו מובחרים."
נטל הרב חדאד את ארנקו ויצא לשוק, ולאחר שעה קלה שב עם סל מלא ירקות ופירות. פתחה אשתו את הסל ונחרדה – כל הפירות שהביא הרב היו פגומים. התפלאה אשתו: "האם אין סחורה טובה בשוק? מדוע הבאת סחורה סוג ב?"
השיב לה רבי חדאד "אכן התכוונתי לקנות סחורה טובה בשוק. אך כשהגעתי לשוק ראיתי שסחורתו של אחד מבעלי החנויות, איש מבני הקהילה שלנו, גרועה, ואיש אינו קונה ממנו. כשראיתי את פניו העצובות החלטתי לקנות דווקא ממנו."
הרב חדאד אוהב את השבת ומבקש לכבד אותה בפירות וירקות מובחרים. אולם כשהוא מגיע לשוק הוא מבחין שאחד מבני קהילתו זקוק לסיוע, ומבכר את עשיית החסד על פני הידור השבת. הוא סבור שמחויבותו לחבריו, לבני הקהילה שלו, חשובה מרצונו לענג את השבת ולהדרה בפירות יפים.
מפורסמים דברי הרמב"ם שבהם הוא מציג שמונה דרגות שונות במצוות הצדקה. לדבריו, הדרגה הגבוהה ביותר היא שותפות או הצעת עסקה לאדם הזקוק לסיוע. בדרך זו האדם אינו חש נזקק ושומר על כבודו העצמי. הרב חדאד מגיע לדרגה גבוהה זו כאשר הוא קונה מבן קהילתו את הסחורה הפגומה.
מה מביא אדם לשמחה?
בדרך כלל, אנשים חשים שבגדים חדשים יוסיפו להם שמחה; ריהוט חדש; מכונית נאה וכדומה. ברור, שיש צדדים של שמחה גם בדברים אלו, שהרי אנחנו מברכים על חלק מהדברים הללו ברכת שהחיינו (שלחן ערוך רכ"ג, רכ"ה): "בנה בית חדש, או קנה כלים חדשים… מברך… שהחיינו".
אף על אוכל מברכים לעתים ברכת שהחיינו, כאשר מדובר על פירות חדשים: "הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה, מברך: שהחיינו… ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה". מכאן, שיש עניין בהנאה ובשמחה שיש לנו מהאוכל, וכפי שאנו מברכים בברכת האילנות "ברוך אתה ה'… שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם".
מתי אדם נהנה יותר? האם אדם נהנה כאשר מביא הביתה פירות סוג א', וכולם נהנים מטעמם, או שמא כאשר קונה פירות סוג ב' אולם משמח את המוכר ועוזר לו, כפי שאנו רואים בסיפור?
בכדי לענות על שאלה זו, ננסה לחשוב, כמה זמן מחזיקה מעמד השמחה או ההנאה מאכילת מאכל טעים, וכמה זמן מחזיקה מעמד השמחה מעזרה לאחר. כאשר אוכלים מאכל טעים, ההנאה מסתיימת מיד לאחר ההנאה או זמן קצר אחריה. כאשר עוזרים לאדם, הרי שהשמחה מתמידה אצלנו זמן רב הרבה יותר, כל זמן שאנחנו נזכרים בעזרה ויודעים שאכן היא סייעה לפלוני.
פרט לכך, ההנאות הגשמיות, שאף הן חשובות, הן מבוא לשמחה. ההנאות הגשמיות יוצרות הנאה חיצונית, הנאה שנותנת לנו כוחות לעשות טוב בעולם. ההנאה מהעזרה לאחר, יוצרת שמחה פנימית, שמחה שחושפת את הכוחות הפנימיים שיש לנו ומעצימה אותם.
לפני כ-15 שנה, מיד לאחר העקירה מגוש קטיף, זכיתי להקיף את תעסוקטיף, עמותה שסייעה לתושבי גוש קטיף למצוא עבודה. אינני בא מתחום זה. ב"ה אני עסוק בלימוד תורה, בכתיבת ספרים בתחום זה, ברבנות קהילה ובהרבצת תורה. אולם, לפתע גיליתי כוחות חדשים. באמצעות מתנדבים רבים ואנשי מקצוע, הצלחנו ב"ה להשיב 3000 אנשים למעגל העבודה; להקים כ-280 עסקים, ולהביא את תושבי גוש קטיף לממוצע האבטלה הארצי. האם הדבר פגע בלימוד התורה שלי? אדרבה, לימוד התורה התחזק. כוחות חדשים סייעו להוסיף עוצמה גם בעולם התורה.
מאז תעסוקטיף הלכה וגדלה, וכיום היא נקראת "לאופק" ומסייעת בתחום העבודה לאלפי חיילים (תעסוחיל), לקהילת האתיופית ("אחותנו", ללימוד סיעוד) ולמובטלי הקורונה ("שחר חדש").
נשמח בעולמו של ה', נשמח גם בהנאות שה' נתן לנו, אך נזכור תמיד שהן רק מבוא ורק פתח, לסייע בעדנו ללכת בדרך ה', ולשמח אחרים. כאשר נשמח אחרים, כאשר נעזור לאנשים בצורה טובה ונכונה, ובוודאי כאשר נצליח לסייע להם לעמוד בכוחות עצמם, או אז, נגיע אף אנו לשמחה אמיתית ופנימית ונחוש את רוח ה' הנמצאת בקרבנו.
