פ
עם אחת יצא הרב יעקב אבוחצירא (ה"אביר יעקב") לדרך ארוכה. הדרך הייתה מסוכנת, ולכן הצטרף לשיירה, ונשא איתו רק את כתבי היד של ספריו, שרצה להוציא לאור.
לרוע המזל, באחד הימים פשטו שודדים על השיירה ובזזו את כל רכושם של הנוסעים. הרב אבוחצירא ניסה להתנגד ולמנוע מהשודדים לקחת את התרמיל שבו היו ספריו, אך ללא הועיל.
לאחר שעזבו השודדים, מירר ראש השיירה בבכי על אובדן ספריו של רבי יעקב. לשמע בכיו פרש הרב לקרן זווית, והתפלל אף הוא בעודו ממרר בבכי. לאחר שסיים את תפילתו, שאל אותו ראש השיירה: "האם התפללת שהשודדים ייענשו? שהספרים ישובו אליך ותזכה להוציא אותם לאור?"
השיב לו הרב: "כך אמרתי ליושב במרומים: 'אם הספרים שכתבתי ראויים – אנא דאג שהם יינצלו ויֵצאו לאור, ואם אינם ראויים – דאג שייעלמו מן העולם.'"
לפי דרכו של עולם, אדם העמל שנים רבות על כתיבת ספר, מבקש שהספר יֵצא לאור ורבים יקראו בו. הרב יעקב אבוחצירא (ה"אביר יעקב") עמל שנים רבות על כתיבת ספריו, ועל כן הוא שומר עליהם מכל משמר, ולוקח אותם איתו בכל אשר ילך.
תגובתו של ראש השיירה לאור אובדן ספריו של הרב אבוחצירא היא אנושית וטבעית. בכיו מבטא צער עמוק, אכזבה ותסכול על אובדן הספרים. אף הרב אבוחצירא בוכה, אך תשובתו לשאלת ראש השיירה מגלה שתחושתו אחרת: הרב אבוחצירא חש שהוא עשה את כל מה מה שהיה באפשרותו לעשות, ומעתה אין הדבר תלוי בו. הוא השקיע את כל כולו בכתיבת הספרים וניסה לשמור עליהם מכל משמר, אך מעתה אין בידיו לעשות מאומה מלבד תפילה. הוא אינו מתוסכל אלא רואה בשוד הספרים הזדמנות – מעתה גורלם של הספרים נתון בידי האל. לכן הוא אינו מתפלל ישירות שהספרים ישובו אליו ויתפרסמו, אלא מַתְנה את פרסומם בכך שהם ראויים.
מן הסיפור עולה שהאמונה אינה מוחקת את אחריות האדם למעשיו, אך היא משחררת אותו מהשליטה במצב. האדם נדרש לעשות מאמצים לפעול, להשתדל כמיטב יכולתו אך עליו לקבל שלא תמיד התוצאות תלויות רק בו.
חשוב לשים לב שגם הרב בוכה בתפילתו. אמונתו בהשגחה ובגורלם הראוי של הספריו אינה מטשטשת את רגש הצער על האובדן, שהוא רגש אנושי טבעי. אין לראות בהתנהגותו התנכרות לכאב, אלא ניסיון להתעלות מן הכאב אל האמונה. אל לה לאמונה להכחיש את אנושיותו של האדם; עליה לבקש דרך להתגבר על הקשיים מתוך הכרה בכאב.
קורא הסיפור מסיים אותו בתהייה – האם זכה ה"אביר יעקב" לפרסום כתביו שנשדדו? איננו יודעים. ישנן אומנם מסורות שבהן הסיפור נחתם בקביעה שהספרים נמצאו ויצאו לאור, אולם נראה שדווקא הסוף הפתוח, שבו גורל הספרים לוט בערפל, מכַוון את הקורא אל העיקר – אל עמדתו הרוחנית והנפשית של ה"אביר יעקב".