כ
מה ימים לפני חג הסוכות נכנס אחד מתלמידיו של הרב יהודה צדקה אל ביתו של הרב כדי להראות לו את הלולב המהודר שקנה. הרב צדקה התרגש למראה הלולב המהודר, והתלמיד שהתרשם עמוקות מהתרגשותו של הרב ביקש להעניק לו את הלולב המהודר במתנה.
ואולם הרב צדקה סירב לקבל את הלולב:
"בכל שנה מגיע אלי בערב החג יהודי קשיש, ונותן לי לולב במתנה. אומנם לרוב אין הוא מהודר, אך איני רוצה לפגוע בו ולקחת לולב אחר."
חשב התלמיד קמעא ושאל את רבו: "מדוע לא תשמח את היהודי הקשיש בקבלת הלולב, אך תברך על זה המהודר יותר?"
הרב צדקה סירב בתוקף: "אף אם הקשיש לא יֵדע שנטלתי לולב אחר, אני אדע על ההונאה שהוניתי אותו."
מדוע סירב הרב צדקה לקבל את הלולב המהודר?
תשובתו הראשונה של הרב צדקה מלמדת על רגישותו המוסרית; בשם נאמנותו ליהודי זקן שבמשך שנים רבות נותן לו לולב במתנה, הוא מוכן לוותר על נטילת לולב מהודר ביותר.
דחיית ההצעה של התלמיד לקבל את שתי המתנות ולברך רק על הלולב המהודר נובעת מן ההתרחקות מהונאת דברים. לאיסור ההונאה משמעות כפולה בלשון חכמים: אסור להטעות אדם ולשקר לו, ובו בזמן אסור לגרום צער לאדם אחר. הרב צדקה נזהר לא רק מן הצער שייגרם לזקן אם יֵדע שהרב לא בירך על הלולב שלו, אלא גם מכל שמץ של שקר. הוא מבקש לשמור גם על טוהר המידות ועל ניקיון פנימי, ללא קשר לשאלת הפגיעה באחר.
אף שדרך המלך שיש לצעוד בה תמיד היא אמירת אמת, חכמים עמדו על כך שבסיטואציות מסוימות מותר ואף חובה לשקר.
כך לדוגמה, בגמרא (כתובות, דף טז ע"ב) נחלקו בית שמאי ובית הלל כיצד יש לשבח את הכלה בחתונתה: בית שמאי דבקים במידת האמת וסבורים שיש לשבח את ה"כלה כמות שהיא".
בית הלל לעומתם סבורים שבמקרה זה מותר לשקר כדי לשמח את הכלה, ולכן משבחים כל כלה כ"כלה נאה וחסודה". בדומה לכך קבעו חכמים (בבלי יבמות סה ע"ב) שלאדם מותר לשקר כדי לשמור על שלום בין בני אדם.
במשנה במסכת בבא מציעא (פרק ד משנה י) הזהירו חכמים מפני הונאת דברים, והביאו שתי דוגמאות להונאה כזו: אסור לאדם לשאול את המוכר מה מחירו של חפץ שהוא אינו מעוניין לקנותו, ואסור לאדם להזכיר לחברו את העבר שבו הוא מתבייש
