מבוסס על: מרים סטיווי חזן, לנטוע שמים, תשס"ז, עמ' 25-24.(C) כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאת ספרית בית אל, ירושלים
הרב אברהם חזן מספר על שני אירועים שעיצבו את עולמו: הראשון בתשעה באב והשני בפסח
ה
רב אברהם חזן, ששימש כרב המשטרה ושירות בתי הסוהר, סיפר שבילדותו באלג'יריה היו שני אירועים שהשפיעו עליו ושינו את מסלול חייו.
"כשהייתי כבן חמש בערך עמדתי באחד הימים בפתח בית הכנסת בעיר שרשל ליד אלג'יר, ונדהמתי למראה עיניי: כל המתפללים ישבו על הרצפה, אפר מפוזר על ראשם, והם ממררים בבכי מר. היה זה ליל תשעה באב, והכול עסקו באמירת הקינות. בית הכנסת היה חשוך, ואני נצמדתי לאבי, הרב מכלוף חזן, ושאלתי אותו: "אבא! אבא! מה קרה?" אבי חיבקני והסביר "כולנו עצובים משום שטיטוס הרשע הרס את ירושלים והחריב את המקדש." אף אני התחלתי לבכות על חורבנה של ירושלים, ולא נרגעתי עד שנרדמתי על הכרית ספוגת הדמעות.
מאז אותו היום ליוותה אותי תחושת אבלות על חורבן עיר קודשנו ומקדשנו, עד חג הפסח. בערב החג דפק על דלת ביתנו אדם גבוה, עטוי גלימה שחורה, חגוּר אזור רחב שצבעיו בוערים, ועל ראשו מצנפת עגולה ופשוטה, מצופה בבד קטיפה כחול. זקנו של האורח שחור, פניו קורנות בארשת נבואית, ובעיניו צחוק ועליצות.
"מי זה?" שאלתי את אבי.
"אורח מירושלים!"
"אורח מירושלים?!" הזדעקתי, "הלוא ירושלים חרבה!"
חייך אבי והסביר לי ברוך: "ירושלים אומנם חרבה, אך אנו היהודים מעולם לא עזבנו אותה, ובכותל המערבי תמיד התפללו יהודים על ביאת המשיח. עתה שבים יהודים רבים לירושלים – ישיבות ובתי מדרש נבנים בה."
תשובתו של אבא נטעה בי תקווה, והקימה אותי מן האבלות על החורבן. ידעתי שעל אף החורבן, עם ישראל יקום מאפרו ויבנה מחדש את מולדתו, וביקשתי להיות חלק מתהליך הגאולה ולעלות לארץ. את המעבר מהאבלות על חורבן ירושלים לתקוות הגאולה אני נושא איתי כל חיי."
אירועים משמעותיים מן הילדות נצרבים בזיכרוננו ומעצבים את חיינו.
הרב אברהם חזן שהיה ממנהיגי יהדות אלג'יריה, איש חינוך והוגה דעות, עלה לארץ והיה לרב המשטרה ושירות בתי הסוהר. את עלייתו לארץ ותודעתו הציונית הוא קושר לשני אירועים מימי ילדותו.
בתשעה באב הוא חווה את חורבן בית המקדש והתמלא צער שליווה אותו תקופה ארוכה, ובחג הפסח, כשאביו בישר לו שיהודים חיים בירושלים, הוא חווה חוויית גאולה. הילד אברהם חי את הסיפור היהודי, את המעבר משעבוד לגאולה ומאבל ליום טוב, כאילו התרחש בימיו.
הסיפור חושף את כוחם של החגים בעיצוב הזיכרון האישי והקולקטיבי, ומלמד עד כמה חשובים טקסים ומנהגים. הוא גם מעצים את תפקיד ההורים בתהליך החינוכי, שכן האב, הרב מכלוף חזן, מלווה את בנו בתהליך ההתבגרות שהוא עובר, מסביר לו את המשמעות של האירועים, כך שהילד יכול לטוות מהם את תפיסת עולמו.
חכמים אמרו "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כלומר עלינו לחוות את הסיפור כאילו הוא קרה לנו, כאילו אנחנו יוצאים ממצרים.
מנהג נפוץ בקרב בני עדות המזרח הוא "להראות את עצמם כאילו יצאו ממצרים" בליל הסדר – להמחיז את היציאה ממצרים בעזרת תלבושות מתאימות.
עם הכרזת אלג'יריה על עצמאות בשנת 1962 עזבו אותה מרבית היהודים, אולם רק כעשרה אחוזים מהם עלו לארץ. הסוכנות היהודית שהייתה מוטרדת מן הנתונים מינתה את הרב אברהם חזן לבדוק לעומק את המצב.
הרב חזן הסתובב ברחבי הארץ, ראיין עולים ולבסוף כתב דוח מפורט בעניין. בעקבות עבודתו המעמיקה הוזמן הרב חזן לשיחה ארוכה עם ראש הממשלה דוד בן גוריון, ומסקנותיו השפיעו על מערך העלייה.
בשנת 1965 הגיע הראשון לציון הרב יצחק נסים לביקור בשטרסבורג שבצרפת.
הרב חזן שהיה רב הקהילה הספרדית ליווה אותו ואף תרגם את דבריו בעת הדרשה שנשא. בתום הביקור ליווה הרב חזן את הרב נסים לשדה התעופה, ולפני שנפרדו אמר לו הרב נסים: "חשבתי לעצמי – בשביל מה באתי בכלל לאירופה? אבל כשפגשתי אותך, הרב חזן, הבנתי שבשבילך אני באתי, לא לדבר אחר. אני רוצה שתבוא לארץ, ואני רוצה לבקש ממך שתקבל את תפקיד המזכיר הכללי של מועצת הרבנות הראשית בישראל."