ל
ביתו של חכם מנשה סלמאן שהרבני, רב קהילת אבאדאן שבכורדיסטן הפרסית, נכנס אדם שמפניו ניכר שהוא שרוי בסערת רגשות. מתוך דיבורו המבולבל הבין הרב שכמה שנים קודם לכן הוא תרם ספר תורה לבית כנסת, וכעת הוא מבקש להעביר אותו לבית כנסת אחר, אך גבאי בית הכנסת מסרבים.
"אומנם לא סיכמתי עם הגבאים על זכותי לקחת את ספר התורה אם ארצה. אך האם אין דרך להכריח אותם להחזיר לי את הספר?"
ניסה חכם שהרבני לסייע לאותו אדם, ואף ניסה לפשר בינו לבין הגבאים. אך משנכשלו כל הניסיונות, אמר לו הרב בנימה אבהית: "דע לך שהשאלה איפה ספר התורה מצוי כלל אינה חשובה. הלוא בכל מקום שיקראו בו – ייזקף הדבר לזכותך."
כיצד ינהג הרב שבן קהילתו פונה אליו מתוך מצוקה, ייאוש וחוסר אונים? תחילה מחפש חכם שהרבני אחר עצות מעשיות לפתרון הבעיה. אך כפי שקורה לעיתים קרובות, הוא נקלע למבוי סתום, ולא מוצא כל דרך לפתור את הבעיה.
בנקודה זו הולך הרב שהרבני בדרך אחרת: הוא נמנע מלנטוע בשואל תקוות שווא, אלא מבקש להביא אותו לקבל את המציאות כפי שהיא: רצונו הראשוני לא יתקיים, אך אם יקבל את המציאות מתוך אמונה, יוכל להיחלץ מתחושת חוסר האונים. אם ירים את המבט מעבר לסכסוך הבינאישי, ויזכור שהספר שתרם שייך לו, וכל לימוד וקריאה בו נעשים בזכותו – יוכל להתגבר על ייאושו ועצבותו.
אחד המאפיינים של חכמי המזרח, שבא לידי ביטוי בסיפור זה, הוא הדרישה לאמונה באל לצד יוזמה אנושית.
בעניין זה ראו גם את הסיפורים אל תתפלל, לך לעבוד!, בעזרת ה' או בעזרתך?, באללה וביך – באלוהים ובך.
