מאז ומעולם, המאכלים היו גורם מאחד – 'גדולה לגימה שמקרבת', סעודות שמחה ומשפחה היו אמצעי ליצירת חוויות משותפות ואפשרות לקירוב הלבבות. אבל המאכלים היו לא פעם גם גורם מפריד, כזה שיצר הבדלים בין ציבורים שונים באומה. כבר מימי המקדש שבו דיני הטומאה והטהרה יצרו מעמדות של 'חברים' ועמי ארצות. לאחר מכן, עם התפרדות הגלויות השונות נוצרו הבדלים בסוגי השחיטה, בדיני בשר 'חלק' וטריפות ובאכילת מאכלי נכרים.

קיבוץ הגלויות והסתעפות שדרות הפסיקה ההלכתית הביאו להתנגשות וחיכוך בין כל המסורות ההלכתיות הללו המתכנסים לשולחן אחד. זאת, כשההתפתחות הטכנולוגית והתעשייתית כשהיא מלווה בשינויים אדירים בעולמות הצרכנות והשיווק תורמים ליצירת מותגים ותוויות להבדלים הללו. כך, אנו מוצאים על מוצר אחד, שאריזתו קטנה מכף יד אחת, כמה וכמה חותמות מעוטרות ומסולסלות עם שמות בד"צים, 'מהדרין' ורשימת חששות ארוכה.

כל זאת עומד למול הרב הפוסק, הרב המקומי, 'מרא דאתרא' המבקש להנחיל כשרות במוסדות ציבוריים ואירועים המוניים. לבטים גדולים קיימים בשאלות עד כמה להחמיר ולהקל, עד כמה לחשוש לדעות מיעוט או למנהגי עדות גדולות. החומרה יכולה אמנם להוסיף כשרות בישראל אבל יכולות להיות לה השלכות לא פשוטות. היא יכולה למנוע מאנשים ליישם את נהלי הכשרות, היא יכולה להביא להפסדים כספיים או לעוגמת נפש חמורה.

כשהרב שלום משאש (שו"ת תבואות שמ"ש יו"ד עב) בא לדון בשאלה זו הוא קובע כמה כללי יסוד. ראשית, הוא קובע שיש לנסות שלא להחמיר יתר על המידה ומצטט את הרב אלעזר פלקלס, בן המאה הי"ח, (שו"ת תשובה מאהבה קפ-קפא) "שעונש המחמיר שלא כדין, מרובה מהמקל שלא כדין". אבל הוא מוסיף שלגבי עצמו, כהנחיה פרטית, אדם רשאי להחמיר לעצמו. וגם זאת, כל עוד ההחמרה הזו מבוססת על איזו "סְבָרָה מַחְמֶּרֶת" או מסקנה אישית, אבל ללא שום הצדקה כלפי "החומרות בלי שום טעם".

אבל גם אז, הרב משאש מציב תנאי הכרחי – "דאפילו מי שירצה להחמיר על עצמו, ורשאי הוא בכך, היינו דווקא בביתו ובחומותיו, אבל אם הוא בפני רבים דאיכא למיחש ליוהרא [= גאווה] – אינו רשאי להחמיר". החומרה ההלכתית וההקפדה הכשרותית אינם עומדים בפני עצמם, הם חלק ממכלול עבודת האלוהים. בשעה שבה החמרה כזו עלולה לעורר באדם תחושת גאווה או התנשאות כלפי אלו שאינם מהדרים כמותו – אין לה מקום וצורך.

את הדברים הללו כותב הרב בתשובה הלכתית, שש עשרה שנים לפני שהוא מתמנה לרבה הראשי של ירושלים. יתרה מזו, את הבסיס להם הוא מציין בהערת שוליים להסכמת בן דוד אביו – הרב יוסף משאש, רבה של חיפה. הסכמה זו ניתנה לספרו מזרח שמ"ש, שאותו כתב הרב כבר בגיל שבע עשרה (!).

במענה לתביעה משפטית, הרב שלום משאש (שו"ת שמ"ש ומגן ב מא) ניסח את הראיה שלו לגבי מהות מתן הכשרות למסעדות – "הנה עיקר סמיכות בית הדין בנתינת התעודה לבעל הבית.. גם על בעל הבית, דאף על פי שאינו דתי ואולי אוכל גם מאכלות אסורות, אבל מסתמא להכשיל ולהטעות את הרבים לתת להם טרף במקום כשר, אינו ברור שיעשה… והם עושים זה ברצון רב, כי גם השכל מודה לזה ואין לו ענין עם מה שעושה האדם לעצמו". התפישה הזו רואה במתן כשרות מערכת מופלאה של אמון ענייני. כל אחד עושה בביתו כפי השקפת עולמו – בעל הבית אוכל כרצונו מנגד הרב נותן הכשרות מחמיר ומקפיד בדקדוקי ההלכה. אבל כששניהם מגיעים אל המרחב הציבורי, הם מנהלים הבנה הדדית של שמירה על נורמות הלכתיות ברצון רב.

כשהרב משאש בוחר לאכול בפומבי, לעיני כל, את המאכלים באולמות שעל כשרותם הוא חתום, הוא מביא לידי ביטוי מעשי את רוח הדברים והפסקים שכתב בספריו. חומרה ודקדוק של חסידות ישמרו בבית פנימה, אבל בחוץ הוא בוחר להתחסד בבריחה מן הגאווה ובשמירה על רצון לקרב את הלבבות בלגימה טובה.