הסיפור שמספר הרב יוסף חיים, המכונה "בן איש חי" (1835- 1909), מגדולי הרבנים בבבל במאות האחרונות, מבטא את עמדתו בנושא של לימוד תורה לנשים. הבן איש חי עודד נשים ללמוד תורה מאחר שגרס כי הן חכמות ונבונות ובעלות כישרונות אינטלקטואליים, ויכולותיהן ללמוד באופן רוחני ופנימי אף עולות לעיתים על אלו של הגברים. העמדה הזאת גם משתקפת בדבריו של האב בסיפור, המתפעל מסגולותיה של בתו, שבניגוד אליו, הצליחה לפענח את הרמזים שבדברי העני החכם.
ההסתייגות המובעת בסיפור מלימוד תלמוד לנשים אינה נובעת מפקפוק בכישוריהן, אלא מהתפיסה של תפקידיהן המסורתיים בחברה ומהדאגה מפני התנגשות בין המטלות המשפחתיות לבין הדרישות הלימודיות.
הבן איש חי הקדיש לנשים ספר מוסר והדרכה מיוחד בשם "קאנון אל נסא" – "חוקי הנשים". ומאחר שתמיד התאים עצמו לקהל שומעיו וקוראיו, הוא כתב את הספר בלשון הערבית-יהודית, ובו צייר בעזרת משלים ומעשיות את דמותה ומעמדה של האישה היהודייה האידיאלית בעיניו, בהתאם לתפיסת העולם המסורתי והפטריארכלי שרווחה בתקופתו.
על פי ההשקפה השמרנית המזרחית (וגם השמרנית המערבית בתקופה הטרום מודרנית), שעל ברכיה גדלתי אף אני בבית הוריי הפרסים, ייעודה הבלעדי של הנערה הוא להתחתן ולהקדיש את חייה למילוי חובותיה בתחומי הבית והמשפחה בלבד, דהיינו: לנהל את הבית, לטפל בבעל ובילדים ולקבל ללא היסוס את מרותו של הבעל שהיה האחראי היחיד לכל ענייני החוץ והפרנסה. האישה המושלמת, או כפי שנקראה בפרסית "זָנֶה נָגִ'יבּ" הייתה אישה צנועה וחסודה, "כל כבודה בת מלך פנימה", תלויה בבעלה וצייתנית, בהתאם לביטוי הידוע "אישה טובה – עושה רצון בעלה".
אין תימא איפוא שהאב בסיפור מסביר לבתו שלימוד גמרא מיותר מבחינתה, שכן בעתיד כשתינשא ותהפוך לאם לא יהיה לה הפנאי ללמוד גמרא. נימוק רווח נוסף בחברה השמרנית לעידודן של הבנות להסתפק בהשכלה בסיסית בלבד, היה הצורך להבטיח את עליונות הבעל, שהעדיף בדרך כלל אישה פחות מלומדת וחכמה ממנו. ואומנם כשאני התעקשתי להמשיך בלימודים אקדמיים וקיבלתי תואר ראשון באוניברסיטה היו הוריי גאים בי מאוד, אך עם זאת היו מלאי חששות: "מי יתחתן איתה עכשיו?"…
מעמדה של האישה במדינת ישראל בכלל ובחברה המזרחית בפרט, השתנה בעשורים האחרונים. נשים מקימות משפחה ומגדלות ילדים וגם רוכשות השכלה גבוהה ומטפחות קריירה משלהן. אבל השאלה "אימהוּת וקריירה – הילכו שתיהן יחדיו???" עדיין מנסרת באוויר, ועוד לא מצאה את פתרונה המושלם, כפי שעולה מהשיר שלהלן העוסק בסוגיה זו:
כְּשֶׁאֲמַלֵּא אֶת כְּרֵסִי / אֶסְתֵּר שְׁקָלִים
"בְּרוּרִיָּה אֵשֶׁת רַבִּי מֵאִיר… שֶׁלָּמְדָה שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת בְּיוֹם…
והָיְתָה חֲרִיפָה כָּל כָּך וּבַעֲלַת זִכָּרוֹן…"
(תרגום מארמית, תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף סב עב)

כְּשֶׁאֲמַלֵּא אֶת כְּרֵסִי
בְּשַׁ"ס וּפוֹסְקִים
הַיִוָּתֵר שַׁם מָקוֹם
גַּם לָרֶחֶם?

וּכְשֶׁשְּׁלשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת אֶשְׁנֶה
בְּיוֹם
וְגַם בַּלַּיְלָה
לֹא יִכְבֶּה נֵרִי –
הֲיִבְטַח בִּי לֵב בַּעֲלִי?
הֲאֶצְפֶּה הֲלִיכוֹת בֵּיתִי?

וְרָאוּנִי בָּנוֹת-

הַיְּאַשְּׁרוּנִי ?

מתוך: אסתר שקלים, שרקיה, כנרת-זמורה-ביתן, תל-אביב, תשס"ו