בסיפור מצטיירת תמונה משפחתית של שלושה דורות שמתקיים ביניהם שיח בענייני אמונה ורוח.
הנכד הצעיר יושב למרגלות אבותיו, ואף שאינו בשל להבין את פרטי השיחה, חוויית ההאזנה לאביו וסבו הופכת לאירוע משמעותי בחייו.
עולמם המורכב של הרבנים חיים טובול ודוד אשכנזי, ששילב את החקירה הרציונלית לצד אמונה פשוטה, הפך למודל למניטו. מניטו, שהיה מראשי התנועה האינטלקטואלית "אסכולת פריז למחשבת ישראל" סבר שכל מסע אינטלקטואלי, ארוך ונועז ככל שיהיה, צריך להסתיים בחזרה אל הבסיס הטבעי והיסודי של האמונה.
דרכו של מניטו מאפיינת במידה רבה את יהדות אלג'יריה הנטועה היטב במרחבי האמונה התמימה המזרחית מחד גיסא, אך מושפעת מן החקירה הביקורתית של התרבות הצרפתית מאידך גיסא. אף שמניטו עזב את המגרב לטובת צרפת הרי שהוא נושא עמו זיכרון מבית הוריו, וצועד בעקבות אביו וסבו, המלווים אותו בבניית עולמו הרוחני, האינטלקטואלי והאמוני. בעקבותיהם הוא סבור שהמסע התבוני והביקורתי צריך להסתיים לבסוף בגילוי אמונה פשוטה ושלימה.