א
ל ביתו של חכם שלמה אליעזר אלפנדרי בקושטא, הלוא היא איסטנבול, הגיע שליח של הסולטן הטורקי.
בני הבית התקבצו בהתרגשות לשמוע מה בפיו. אמר השליח לחכם אלפנדרי: "ובכן, בשורה משמחת. הסולטן ציווה למנות אותך לחכם באשי (הרב הראשי) של העיר דמשק."
שמח חכם אלפנדרי עד מאוד והתרגשות אחזה בו. ואולם בני משפחתו היו נלהבים פחות, ואף ניסו להניא אותו מלקבל את המשרה: "בדמשק מתגורר הרב יצחק אבו-אלעפיה, רב תקיף וחריף, ואנו חוששים שבחריפותו הרבה הוא יקשה עליך ויפריך את פסקיך."
השיב להם הרב אלפנדרי: "אם חכם כזה גדול נמצא בדמשק, עלי להזדרז שבעתיים לשהות בקרבתו. אדרבה ואדרבה."
הסיפור מציג ויכוח בין בני משפחתו של הרב אלפנדרי, החוששים לכבודו ולמעמדו, לבין הרב עצמו, הרואה במפגש עם תלמיד חכמים גדול הזדמנות לצמיחה. הרב אלפנדרי אינו חושש מהמפגש עם הרב אבו-אלעפיה, כיוון שהוא חושב שהוויכוחים הצפויים לו עימו יסייעו לחדד את הבנתו ולימודו ויקרבו אותו אל האמת. מה שבני המשפחה רואים כחיכוך והתנגשות, הוא רואה כדיון מפרה. הדבר בא לידי ביטוי בסיום דבריו – "אדרבה ואדרבה", כך הופך הקושי לאופציה להתפתחות.
הרב אלפנדרי מגלה גם ענווה רבה. הוא אינו ממהר לדמשק כדי להיות החכם באשי (הרב הראשי), אלא כדי לפגוש תלמיד חכם גדול. בהקשר זה אפשר לשער שלא רק גדולתו בתורה של הרב אלפנדרי זיכתה אותו במינוי אלא גם צניעותו ומידותיו המתוקנות.
החל מאמצע המאה ה-19 החלו הסולטאנים העות'מאנים למנות "חכם באשי" – מנהיג הקהילה היהודית באימפריה העות'מאנית. ל"חכם באשי" ניתנו סמכויות דתיות וקהילתיות גם יחד, והוא סייע ליהודים בכל רחבי האימפריה. עם הזמן החלו למנות "חכם באשי" אף בערים מרכזיות אחרות ברחבי האימפריה העות'מאנית, ובין השאר מונה "חכם באשי" בדמשק, שהייתה עיר מחוז חשובה.
