לפני שנה וחצי בערך אימא שלי עברה ניתוח להחלפת ברך בבית החולים שערי צדק בירושלים. כשהיא יצאה מהניתוח, האחיות הטובות הובילו אותה לחדר ההתאוששות. איזה מקום נורא זה חדר התאוששות, אתם לא מבינים. יש שם מלא מכונות מצפצפות, ומלא צינורות חמצן רוחשים, ומלא שקיות שתן צהובות. זה מקום נורא. וגם אימא שלי הייתה שם במקום הנורא הזה. היא התנשמה בכבדות, והדופק שלה היה נמוך, ופעם בכמה דקות הגיעה אליה אחות ולקחה לה מדדים. ומתחת לאף שלה היה צינור שקוף כזה. וכל הגוף שלה היה שמוט ועייף. זה היה נורא. חשבתי שהיא הולכת למות לי בידיים. אימא שלי הביטה בי בעייפות ואמרה, "אני חלשה," ואני חשבתי לעצמי, אלוהים ישמור, זה לא באמת קורה לי. מתי הסיוט הזה ייגמר כבר.

ופתאום, אחרי כמה שעות רעות בחדר המלחיץ, ניגשה אל המיטה של אימא שלי אחות אחת. "גברת," היא אמרה, "מה זה צריך להיות? מה זה הדבר הזה? את בריאה, יצאת מהניתוח, הכול טוב." בלי למצמץ היא תלשה מאימא שלי את כל הצינורות. מהידיים, ומהאף, ומהזרועות. אימא שלי נבהלה, וגם אני נבהלתי, מה זה הדבר הזה? מה היא עושה? אבל האחות הזאת הייתה חכמה יותר מכולנו. היא לחצה על כפתור במיטה, והרימה לאימא שלי את המשענת, וביקשה מאחד העובדים להסיע את אימא שלי לחדר נורמלי. "את בריאה, גברת." ככה היא אמרה.

אני הייתי בטוח שאימא שלי הולכת למות לי בידיים. אבל בתוך כמה דקות, הגענו לחדר החדש. בלי צפצופים, ובלי צינורות, ובלי כלום. אימא שלי נשענה על המיטה והביטה בי. "אני מרגישה הרבה יותר טוב," היא אמרה, ומיד הוסיפה, "יאירצ'יק, לך תביא לי משהו טעים. אני מתה מרעב."

התפאורה שבה אנחנו חיים משפיעה עלינו. בהרבה מובנים, היא גוזרת עלינו את כל ההוויה. הסט-אפ שבו אנחנו מתנהלים בחיים האלה יכול לתקוע אותנו במקום, ובאותה מידה – הוא מאפשר לנו להשתנות. זהו סוד קסמה של התחפושת.