שיחה על המשיח מגלה שגם המתפללים על בוא המשיח עסוקים בענייניהם ולא מצפים באמת לבואו
ה
רבנים התקשו לשוחח ביניהם שכן – הרב ראובן בענגיס, אב בית הדין של העדה החרדית, דיבר בעברית הקרובה ליידיש, וחכם צדקה חוצין דיבר בעברית הקרובה לערבית, לכן ביקשו מהרב מרדכי אליהו לתרגם את דבריהם. לאחר דברי ברכה החלו לשוחח בדברי תורה, כשכל אחד משתף את חברו בחידושי תורתו, והפגישה בין השניים הייתה טובה למרות קשיי השפה.
לקראת סיום המפגש שאל הרב צדקה את הרב בענגיס: "ילמדנו רבנו, מדוע תיקנו חכמים תפילה על בוא משיח?" הרב בענגיס הציע כמה הסברים, וביקש מהרב צדקה לשמוע מה דעתו.
בתגובה, שאל הרב צדקה את הרב בענגיס: "כבוד הרב ידוע כלמדן גדול הגורס את התלמוד על מפרשיו תדיר. כשכבודו מתפלל ברכת 'צמח דוד' על בוא המשיח, האם הוא חושב על המשיח או למשל על סוגיה ברמב"ם, שכבודו התקשה בהבנתה באותו היום?"
הרב מרדכי אליהו חש נבוך מן הדברים וחשש לתרגמם, אך הרב צדקה דחק בו לומר את הדברים: "יא בני, אל תחשוש, הדברים יוצאים מן הלב."
הרב מרדכי אליהו אכן תרגם את הדברים והרב בענגיס השיב: "נכון! אנחנו לא באמת חושבים על המשיח שיבוא."
הרב חוצין ממחיש את הפער שבין הדיבור לכוונת הלב. בעוד התפילה על בוא המשיח נאמרת שלוש פעמים ביום, הרי המברכים עסוקים לפעמים לא בבוא המשיח אלא בענייניהם היומיומיים. הרב בענגיס שהוא תלמיד חכם יכול להיות מוטרד מן הסוגיה שלמד באותו יום, אך מבחינה זו אין זה משנה אם הוא עסוק בלימוד תורה או בדברי חול.
הרב חוצין מלמדנו שהברכה שתיקנו חכמים על בוא המשיח נועדה לסייע לאדם לצאת מעצמו ומגבולותיו, להתעלות מעל היומיומי ולהיזכר ברצון הקמאי לגאולה. לאחר שתיקנו חכמים את ברכת משיח, על המתפלל לעשות מאמץ, ולו לרגע, לפַנות מקום בלבו מן הטרדות היומיומיות לטובת חזון של עולם מתוקן. כך למילות התפילה תהיה משמעות ופיו ולבו יהיו שווים.
הציפייה לגאולה היא בעצם חוסר ההסכמה לקבל את המציאות כקבועה ונצחית, ומבטאת כמיהה לעולם מתוקן, רוחני וגבוה יותר. הרעיון מלווה את עם ישראל לאורך הדורות ואף הוגדר כאחד מעיקרי האמונה.
בשביל הרב צדקה חוצין, התקווה לבוא המשיח בכל עת הייתה ממשית מאוד.
הרב יעקב מוצפי ציין שרוב בני האדם אינם מצפים באמת למשיח ועסוקים הרבה יותר בטרדות היומיום. ראו בסיפור לחם וגאולה.
לעומתם הרב צדקה חוצין שאף וציפה למשיח, ואף דיבר על כך רבות.
ראו בסיפור משיח לא בא.
חכמים תיקנו את התפילה על המשיח. הם קבעו אותה בתפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה) הנאמרת שלוש פעמים בכל יום, כדי להטמיע בלב המתפללים את הציפייה לגאולה.
וזאת לשון הברכה:
"אֶת צֶֽמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִֽיחַ, וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישֽׁוּעָתֶֽךָ, כִּי לִֽישׁוּעָֽתְךָ קִוִּֽינוּ כָּל־הַיּוֹם: בָּרוּךְ אַתָּה ה', מַצְמִֽיחַ קֶֽרֶן יְשׁוּעָה"
