הרב אליהו מגיע לקהילה שאינה מאירה את פניה לילדים, ומלמד שהילדים הם אלה שמפיצים אור בבית הכנסת
ה
ראשון לציון, הרב מרדכי אליהו, התארח באחת הקהילות היהודיות בחו"ל. ביום שישי בבוקר לאחר תפילת שחרית חיפש חומש בארון הספרים ולא מצא. ניגש הרב אליהו אל הגבאי וביקש את עזרתו, אך הגבאי שאל: "למה לך חומש? רק מחר אנחנו מוציאים את החומשים!"
השיב הרב אליהו: "כדי ללמוד את פרשת השבוע."
הגבאי היסס ורק לאחר שהרב התעקש, ניגש הגבאי אל חדר צדדי, והביא לו חומש חדש ומהודר.
"ראה כמה יפה החומש," אמר הגבאי, "את החומשים אנו נותנים רק למבוגרים, כדי שיִשָׁמְרוּ."
השיב לו הרב אליהו: "לא כך יש לנהוג. אשרי מי שספריו בלויים מרוב לימוד. הבו את החומשים לילדים כדי שילמדו."
עם כניסת השבת הגיע הרב אליהו לאותו בית כנסת, וראה שאין בבית הכנסת אף לא ילד אחד. שאל הרב אליהו: "היכן הילדים?" ונענה, "אנו משאירים את הילדים בבית, כדי שלא יפריעו בתפילה."
כשפתח הרב אליהו את דרשתו בבית הכנסת אמר "הילדים הם האור שלנו. בית כנסת בלי ילדים הוא מקום חשוך."
בבית הכנסת שאליו מגיע הרב אליהו, מבקשים המתפללים להעניק לבית הכנסת צביון מכובד. המתפללים רואים בבית הכנסת מקדש מעט שאין בו מקום להמולת ילדים, ולכן אינם מתירים לילדים להגיע לתפילה, ואף לאלו שמגיעים, אינם נותנים לקרוא בחומשים.
לעומתם, הרב מרדכי אליהו סבור שבית הכנסת צריך להיות מקום תוסס ומלא חיים. בית הכנסת אינו רק מקדש מעט, אלא גם המקום שבו מתעצבת הקהילה ומתחנכים ילדיה, על כן חייבים הילדים להגיע לבין הכנסת וללמוד בחומשיו. אין ספק שהילדים מביאים איתם רעש והמולה, אך עם זאת הם גם מאירים את בית הכנסת ומחיים אותו.
האומנם מזמין הרב אליהו זצ"ל ילדים לבית הכנסת גם במחיר פגיעה בקדושת התפילה, בשקט השורר בבית הכנסת? בטרם אבהיר את דבריו ראוי לעיין בדברי השל"ה הקדוש:
"שיחת הילדים בבית הכנסת איסור גדול. ובזמן הזה יש תינוקות באים לבית הכנסת כדי לתת עונש למביאיהם, לפי שהם באים לחלל קדושת בית אלוקינו ולשחוק בו כברחובות קריה. יקומו לצחק זה עם זה, זה מצחק עם זה וזה מכה את זה. זה מרנן וזה בוכה. זה מדבר וזה צועק. זה רץ אילך וזה רץ אילך…ויש אשר יתן אביו בידו ספר, והוא ישליכנו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים. סוף דבר, מקול שטותם כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל, והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת, אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאוג מן הפורענות." (של"ה, מסכת תמיד נר מצווה עו).
אני סבור שהרב אליהו התכוון לשני עקרונות חשובים:
א. בית הכנסת הוא הבית של כולנו: המטרה הראשונה היא לגרום לילדים להרגיש שבית הכנסת הוא הבית שלהם, לא מקום מרוחק ומנוכר, אלא שגם בבית יש כללים. לא נכנסים לחדר ההורים בכל שעה; לא משחקים בסלון במשחקים משחיתים ועוד. המטרה הראשונה היא להרגיל את הילדים שבית הכנסת הוא לא מקום זר. בה בעת, לאט לאט. בהתחלה ישב הילד, יאמר קריאת שמע עם אביו או אמו, ויצא. אחר כך יצטרף לתפילת עמידה. לאט לאט. ריקוד עמוק של פנים וחוץ.
ב. תפילה צריכה להיות מחוברת לחיים: התפילה של המבוגרים צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים. באופן פרדוקסלי, הרב אליהו טוען שהיעדרם של הילדים פוגע בעומק התפילה, בזיקה שלה לחיים שבחוץ. כשאני רואה ילדים, אני נזכר על מה עליי להתפלל…תפילה מחוברת לילדים ולנשים, לקשישים, לחולים ולבריאים. תפילה עם פעימות לב. התפילה של כולנו.
במסגרת מצוות "הקהל" התורה מורה על כינוס כל העם לקריאה בתורה פעם בשבע שנים. התורה מדגישה שטקס ה"הקהל" אינו מוגבל לחוג מצומצם של אנשים, אלא הכול נדרשים להשתתף בו: "הַקְהֵל אֶת־הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים לא, יב). חז"ל (ג, ע"א) הגדילו לעשות וקבעו שאף ילדים שאינם מבינים את הקריאה צריכים להשתתף בטקס.
בתלמוד (בבא מציעא, פה ע"ב) מסופר שבשעת ויכוח בין שני אמוראים, רבי חנינא ורבי חייא, התפאר רבי חנינא שאילו נשכחה התורה, יכול היה להחזיר אותה בכוח פלפולו. כנגדו התריס רבי חייא שהוא דואג שהתורה לא תשתכח: הוא זורע פשתן ומגדל אותו, מן הפשתן מכין מלכודות שבהן הוא צד צבאים, מבשר הצבאים הוא מכין מאכלים ליתומים, ועל עור הצבאים הוא כותב את חמישה חומשי תורה, שהוא מחלק לחמישה ילדים ומלמדם. לשישה ילדים אחרים הוא שונה את ששת סדרי המשנה. את הילדים שלימד הוא מְמַנֶה ללמד את שאר חבריהם, וכך הוא דואג שהתורה לא תשתכח. על השקעתו של רבי חייא בחינוך ילדי ישראל אמר רבי יהודה הנשיא: "כמה גדולים מעשי חייא."
