ה

רב שלום משאש, רבה הראשי של ירושלים, ירד בזריזות במדרגות. אך כשהגיע לקומת הקרקע נזכר ששכח את מקל ההליכה שלו, וביקש לעלות שוב לביתו ולהביאו. עוזרו התנדב לשוב ולהביאו, אך הקדים ושאל: "כבוד הרב, לשם מה אתה זקוק למקל, הלוא ירדת במדרגות בלעדיו ללא כל קושי?" והוסיף העוזר ותמה: "שמתי לב שלעיתים קרובות המקל מונח על ידך, ואינך משתמש בו כלל?!"
השיב לו רבי שלום משאש: "כשהייתי צעיר לימים בעיר מקנס שבמרוקו, פרצה בעיר מגפת טיפוס קשה, ורבים מחבריי נפטרו. אף אני חליתי, וכמעט שעברתי מן העולם. חום גופי עלה מאוד וכבר הייתי על סף אפיסת כוחות. לולא התאחדה כל משפחתי בתפילה למעני, ולולא מיטב הרופאים שטיפלו בי בזכות דאגתה של משפחתי, כבר הייתי בעולם האמת.
באותו לילה קשה ומלא הזיות חלמתי שאני מתרפא מן המחלה, ואכן למחרת טיפלו בי בתרופה ניסיונית והתחלתי להתאושש.
במהלך ההתאוששות מן המחלה נזקקתי למקל הליכה לתקופה מסוימת."
"אך אם כך, מדוע אתה מסתובב עם מקל הליכה עתה, שנים רבות לאחר שהבראת?" שאל העוזר.
השיב הרב משאש: "המקל מזכיר לי העובדה שניצלתי, ואת חבריי הרבים שלא זכו לכך. כשהבראתי מן המחלה קיבלתי על עצמי לקחת את המקל איתי לכל מקום, כדי שאוכל להכיר תודה לאל בכל זמן וזמן."