ה
רב יעקב מוצפי ותלמידו הרב מרדכי אליהו ישבו ועסקו יחד בהלכה, כאשר ניגש אליהם אדם ובפיו שאלה הלכתית כבדת משקל. השואל הפנה את השאלה אל הרב ולא אל תלמידו, אך במפתיע, הרב מוצפי ביקש מתלמידו שישיב. הרב מרדכי אליהו לא העז לדבר בפני רבו, והשיב אליו את השאלה, אך הרב מוצפי התעקש, והרב אליהו השיב לשואל שניתן להקל ולהתיר.
לאחר שהלך השואל, פנה הרב אליהו אל רבו: "הלוא למדנו את הסוגיה יחד לפני כמה ימים והגענו למסקנה שיש להתיר. מדוע לא פסקת אתה? מדוע העברת את השאלה אליי?"
השיב לו הרב מוצפי: "אכן למדנו יחד את הסוגיה והגענו למסקנה שיש להתיר. אך אל לו לאדם להורות הלכה כנגד רבותיו. רבותיי החמירו בעניין זה, אך רבותיך התירו…"
הרב יעקב מוצפי חש קרוע בין שני קולות. מצד אחד עומדת מחויבותו למסורת הפסיקה כפי שנמסרה לו מרבותיו, ומצד שני עומדת נאמנותו לעצמו ולאופן שבו הבין את הסוגיה ואת הדרך שבה יש להורות הלכה. העיקרון הראשון קורא להחמיר ואילו השני – להקל. בתבונתו מצא הרב מוצפי את הדרך לשמור על שני העקרונות גם יחד: באמצעות העברת השאלה לתלמידו הוא נשמר מלחלוק על רבותיו, ובו בזמן מביא לכך שהלכה נפסקה להקל, כפי שסבר בעצמו.
נושא נוסף העולה בסיפור הוא המפגש בין הרב לתלמידו. הרב מוצפי מחנך את תלמידו הרב אליהו בשני מישורים שונים. המישור הראשון הוא המישור הטכני – הוא לומד יחד איתו את הסוגיה ההלכתית. המישור השני חשוב לא פחות, והוא ההדרכה כיצד צריך פוסק ומנהיג קהילה להתנהל. בכל תחום אנו נתקלים בפער בין התיאוריה לבין הפרקטיקה, בין הראוי לבין המצוי. הרב מוצפי אומנם סבר שראוי לפסוק בדרך מסוימת, אך בבואו ליישם פסיקה זו מצא עצמו נתון בתוך מגבלות אחרות. מתוך מצב זה הוא לימד את תלמידו ואותנו שכאשר נדרש שינוי חברתי, כאשר אדם שרוי במצוקה, חובה עלינו למצוא את הדרך להשמיע את קולנו גם במקום שבו אנו כבולים למסורות שונות, ואף לנהוג לצורך כך בדרכים פתלתלות ועקיפות.
סיפור דומה של העברת שאלה על ידי המחמיר למקל מצאנו בסיפור שלום בית.
