כ
ולם דיברו עליו, על הרב הגדול ששליטתו בספרי הלכה עצומה. אנשים סיפרו שהוא זוכר עשרות ספרים בעל פה ושהיכולת שלו לפסוק הלכה מתוך הדעות השונות היא מרשימה מאוד. אליהו שהיה נער צעיר החליט לראות במו עיניו את הרב הגדול שכולם מדברים עליו, ונסע לירושלים לחפש אותו, את הרב עובדיה יוסף.
כשהגיע לשכונת בית ישראל, נכנס לבית הכנסת "שאול צדקה" וראה אותו מלמד כמה מן המתפללים שיעור בהלכה.
לפתע דפק אחד הלומדים על השולחן והכריז "עכשיו סיפור".
הרב עובדיה סגר את ספר ההלכה ומיד החל לספר להם מעשיות חכמים.
"באותם רגעים," אמר הנער אליהו בקשי דורון, "הבנתי שמצאתי לי רב."
הפער בין השמועות על פוסק הלכה גדול השולט בכל ספרות ההלכה לבין הסיטואציה שנחשף אליה הנער אליהו: מתן שיעור למתפללים ספורים בבית הכנסת שמבקשים לשמוע סיפורי חכמים – הוא עצום.
הנער הצעיר יכול היה להתאכזב אך הוא חש שמצא לו מורה לחיים.
הרב עובדיה יוסף היה איש הלכה והקדיש לכך את חייו אך בו בזמן נענה לבקשת הלומדים לסַפֵּר מעשיות. סגירת ספר ההלכה מבטאת את המתח בין הספר לסיפור, בין המילה הכתובה לבין סיפורי החיים.
לימוד תיאורטי שאינו מחובר לחיים הוא לימוד חָסֵר. מהסיפור עולה שהרב עובדיה אינו מתמרמר מהבקשה להפסיק ללמוד, אלא להיפך, הוא רואה בסיפורים דרך ללמוד באופן חי ואמיתי.
הסיטואציה שאליה נקלע הנער אליהו בקשי דורון קשרה בין הלבבות, והוא הפך לתלמידו המובהק של הרב עובדיה. לאחר שנים הפך לפוסק הלכה בעצמו ואף כיהן כרב הראשי הספרדי, הראשון לציון.
הרב עובדיה יוסף ראה חשיבות עליונה בעיקרון של ללמד את הציבור הרחב ולא רק קבוצה נבחרת. באחד מספריו ("טהרת הבית") סיפר על חלום שבו הרב יוסף חיים, בן איש חי בא לבקר אותו והאיץ בו ללמד תורה בציבור. החשיבות שבהנגשת התורה לקהלים רחבים מצויה בכל עדות ישראל ומודגשת מאוד ביהדות המזרח שבה בית הכנסת והדרשה הם מוסד חשוב בחיים הדתיים.
הרב יוסף משאש היה נוהג לצטט את המשפט הידוע "לא הלימוד עיקר אלא המעשה" ומסביר אותו באופן שונה מן המקובל. לא הלימוד – כלומר העיון בעקרונות – הוא העיקר, אלא המעשה – כלומר סיפור המעשה על חכמינו בבחינת "מעשה שהיה".
החסידים האמינו מאוד בכוחם של סיפורים. בסיפור הבא, הרבי מצאנז מסביר לתלמידיו שהסיפור מצמיח לנו כנפיים.
