כ
שביקר קיסר גרמניה וילהלם השני בירושלים בשנת 1898 הוא הזמין לפגישה את רבני העיר ביום השבת. האירוע היה היסטורי והכל היו נרגשים לקראת ביקורו, ואף ביקשו להסתייע בקיסר למען חיזוק היישוב היהודי בירושלים.
בין האורחים היה הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) שהגיע בלבושו הרשמי וההדור. הוא הוצג בפני הקיסר, השניים שוחחו מעט ותוך זמן קצר מצא הרב חן בעיני הקיסר, וכמחווה של ידידות הוא העניק לו סיגריה במתנה.
הרב יעקב שאול אלישר היסס לרגע ולא ידע מה לעשות שכן הקיסר ציפה שהרב יעשן עמו את הסיגריה אולם הדבר אסור בשבת. לאחר רגע, חייך הרב, הוציא קופסא נאה וביקש מהקיסר להניח בה את הסיגריה.
הקיסר נעלב והראה פנים חמוצות "וכי לא תעשן עמי?!" הוא שאל.
חייך הרב יעקב שאול אלישר ואמר "את הסיגריה הזו איני מתכוון לעשן לעולם, משום שהיא תמיד תזכיר לי אותך". הקהל פרץ בצחוק והקיסר חייך חיוך גדול.
הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) היה איש מרשים במראהו ובדיבורו. רבים מתארים אותו כאיש רהוט ומלא הדר ואף הקיסר נכבש בקסמו ומציע לו כאקט של קרבה וכבוד לעשן יחד.
הסיפור מציב דילמה, מחד כמובן שאסור לעשן בשבת ומצד שני ישנו חשש לפגיעה בקיסר שיש לה משמעות אישית אך גם ציבורית.
יש"א ברכה מוצא את הדרך לשמור על כבודו של הקיסר תוך שהוא שומר על עקרונותיו שלו, ובכך מממש את ההוראה לשלב תורה עם התנהגות ראויה ומכבדת "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות, ב, ב).
נדמה, כי הרב אלישר הצליח בעזרת החיבור של מעשה מחוכם עם קורטוב של חוש הומור לרכך את החיכוך.
בימיו של הרב יעקב אלישר (יש"א ברכה) החלה עליה גדולה מארצות אירופה ומספרם של האשכנזים ביישוב המתחדש הלך וגדל. לנוכח המצב הציע הרב יעקב אלישר להקים ועד משותף לכל העדות, אך יוזמתו נכשלה.
רעיון זה מופיע במשנה במסכת אבות:
"רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון."
רבן גמליאל קובע שישנה מחויבות לתורה ולמצוותיה לצד חובה שהדברים יעשו מתוך דרך ארץ, כלומר מתוך התנהגות ראויה ומכובדת.
חוש ההומור של הרב יהודה גץ עוזר לו להתגבר על חששות הקהילה מגילו הצעיר. ראו הזמן מרפא הכל
