רבי יוסף בירדוגו ממקנס שבמרוקו אינו רוצה להשתמש בסמכותו להכריע בשאלה הלכתית סבוכה אלא דווקא מבקש לעודד דיון ומחלוקת
א
ל חכם עמור אביטבול, רבה של צפרו, הגיעה שאלה הלכתית מסובכת. ימים ולילות ישב הרב עמור וניסה להכריע בשאלה, ללא הועיל. בצר לו פנה אל חברו חכם שמואל, וביקש את עזרתו.
גם הרב שמואל ישב על המדוכה זמן רב עד שהגיע למסקנה ברורה, אך בגלל חשיבותו של הנושא והקושי להכריע בו ביקש אף הוא לשתף חכם אחר בהכרעתו, מחשש שמא טעה בדבר הלכה. כתב הרב שמואל מכתב מפורט לרבי יוסף בירדוגו, מגדולי התלמידים החכמים שבמקנס, ובו הציג את הדרך שבה הוא סבור שיש להכריע בשאלה.
רבי יוסף בירדוגו ירד לעומקה של הסוגיה, אך הגיע למסקנה הפוכה מזו של חכם שמואל. הוא כתב לו מכתב ובו הסביר בהרחבה את שיטתו, ומדוע טעה רבי שמואל. אך רבי שמואל לא השתכנע בקלות. איגרות עברו מצד לצד, וכל אחד מהחכמים ניסה לשכנע את חברו, ללא הועיל.
כיוון שהרב בירדוגו נחשב לחכם גדול וחשוב מרבי שמואל, הסכימו השניים שהוא ינחה את חכם עמור אביטבול כיצד עליו לפעול. מה גדולה הייתה הפתעתו של רבי עמור כשקרא את מכתבו של הרב בירדוגו, שבו שמע על המחלוקת בינו ובין רבי שמואל. במכתבו הציג הרב בירדוגו את שיטתו, אך לצידה הציג גם את דרכו של רבי שמואל, וסיים את דבריו בהנחיה לרב עמור: "ואתה תבחר ותכריע!"
ככל ששאלה הלכתית קשה ומסובכת יותר כך נדרש הפוסק לא רק לידע רב יותר, אלא גם ל"כתפיים רחבות" – המוכנות לקבל את האחריות על הפסיקה. מטבע הדברים, כאשר נתקל רב עיירה בשאלה מסובכת, הוא פונה בשאלה אל חכמים גדולים ממנו, ומבקש את עזרתם בהכרעה.
חכם עמור אביטבול, כמו רבי שמואל, ציפה מן הסתם שרבי יוסף בירדוגו יכריע בשאלה שהונחה לפתחו. אך רבי יוסף נמנע מכך: הוא אינו מטיל את מלוא כובד סמכותו כדי להכריע במחלוקת אלא דווקא משתף את הרב עמור במחלוקת שהתפתחה, ומטיל עליו את האחריות להכריע.
הסיפור מלמד אותנו רבות על הענווה הנדרשת מן הפוסק: הרב יוסף בירדוגו קשוב לדעות אחרות, ומנהל תכתובת ענפה עם חכם שמואל כדי לברר את הדברים לאמיתם. אין הוא מוותר על דעתו, אך הוא מבין שלשאלה שנשאל יש פנים שונות. בענוותו הוא גם מבין שרק הרב עמור, המכיר את הסוגיה מקרוב, הוא שיכול לקבל את ההכרעה הסופית. אין הוא מותיר אותו לבדו במערכה: הוא מציב לפניו את מגוון האפשרויות, ובכך מעניק לו את הכלים לפסוק בעצמו.
במשך הדורות חשו חכמים רתיעה לפסוק הלכה בשאלות מסובכות או הרות גורל, ולכן חיפשו תמיד דרך לשתף חכמים נוספים בפסיקתם.
התלמוד (סנהדרין ז ע"ב) מספר שקודם שנזקקו להכריע בדין נהגו האמוראים לאסוף מספר רב של חכמים, כדי שהם עצמם יצטרכו לשאת רק בחלק קטן ממשא ההכרעה.
בדומה לכך, בפסיקות הלכה רבות אנו מוצאים שחכמים התנו את פסיקתם בכך שחכמים נוספים יצטרפו לפסיקתם.
