בחג הסוכות נהוג "לארח" בסוכה בכל אחד מימי החג את שבעת האושפזין (אברהם, יצחק ויעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד) ואף לבקר איש את רעהו.
גם תלמידים נהגו לעלות לסוכות רבותיהם לפי הכלל הידוע: "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל".
ואכן, זכה הרב שלמה אליעזר אלפנדרי שיעלו לסוכתו אורחים רבים עד שהדבר הפריע לו ללימוד התורה, ועל כן קבע זמן לביקור אורחים שלאחריו ננעלה הדלת והוא יכול היה לשוב ללימודו.
אלא שפעם אחת אירעה תקלה ותלמיד חכם גדול נותר מאחורי דלת נעולה. בשיחתם למחרת ציפה הרב זוננפלד שהרב אלפנדרי יכיר בטעותו, אולם כאן מגיעה ההפתעה: הרב אלפנדרי אינו מתנצל או מרכך את הדברים. לתפיסתו, יש ערכים נוספים מלבד הכנסת אורחים או גילוי חסד, וכדי שהערכים והרצונות הנוספים יוכלו להתממש – יש לדעת להציב גבול. ואולי הדבר נכון במיוחד אצל איש ציבור שצריך לשמור על מרחב של פרטיות.
הרב אלפנדרי ממשיל את הצבת הגבול במרחב האנושי להצבת הגבול בין האדם לאל. הרי גם הרב אלפנדרי עצמו ניצב בפני דלת נעולה ואינו מתלונן על כך. לשיטתו, קבלת עול מלכות שמיים טומנת בחובה הכרה בגבולותיו של האדם, יהא מי שיהא, שלעיתים אין משנים בעבורו סדרי בראשית.
אין זה נעים לעמוד מול דחייה אך במקום להיות מתוסכל מכך שהאל אינו נענה לו, הרב אלפנדרי מפיק מעובדה כואבת זו את ההכרה שלעיתים השער נעול, ודווקא מתוך כך הוא מבין את מקומו בעולם ולומד לממש את יכולותיו בתוך כללי המציאות.