במרכזו של הסיפור הפיוט "עננו". פיוט זה קרוי על שם המַעֲנה הקבוע של הקהל בסוף כל שורה. הפיוט בנוי על פנייה של החזן אל האל בשמותיו השונים – "עננו אלוהי אברהם", "עננו פחד יצחק", שהקהל עונה אחריה "עננו" – ענה אותנו, שמע תפילותינו ובקשותינו.
העני ככל הנראה דובר רק עברית בסיסית, ואינו את מבין את משמעותה של המילה "עננו", אך הוא מתרגם אותה לצרפתית, השגורה בפי יהודי תוניסיה. כך הופכת הבקשה למענה לתיאור המצב המתבקש: "עני, עניות, non".
העני הנבער מעוות את התפילה, אך כוונתו העמוקה ואמונתו התמימה מעניקה לתפילה משמעות חדשה. התמימות מאפשרת תפילה אותנטית, ומעניקה לתפילה מבע חדש ורענן.
טעותו של העני מעוררת גיחוך בקרב המתפללים. תמימותו היא בעיניהם ילדותית, וחוסר הידיעה של מילות התפילה ראוי בעיניהם לבוז. אך הרב ישועה סובר שכוחה של התפילה העילגת כנה יותר ונובעת ממקום עמוק יותר מזו של שאר המתפללים, ועל כן תפילה זו היא הפותחת את שערי השמיים לתפילותיהם של שאר המתפללים. דרך תגובתו החריפה של הרב ישועה למתפללים הוא מבקש לתקן לא רק את ה"בן אדם לחברו" של המתפללים ואת יחסם לעני, אלא גם את יחסם לעצמם ולאלוהיהם.