לעיתים אדם לובש בגד זר לו, והוא נשאר בגדר תחפושת, ולעיתים הבגד משנה את עצמיותו. הרב נסים עיני אורפלי-הלוי התחפש לתלמיד חכם כדי להתחמק מגזרת הגיוס לצבא העות'מאני, אך הבגדים שלבש שינו את מסלול חייו
ב
זמן מלחמת העולם הראשונה ערך הצבא הטורקי מסע גיוס נרחב בכפייה. הגזֵרה לא פסחה גם על העיר חאלב שבסוריה, והחיילים עברו מבית לבית וחיפשו בחורים צעירים שאפשר לגייסם לשורות הלוחמים.
הצבא הטורקי התייחס לכל חייליו באופן מחפיר, אך היחס לחיילים יהודים היה גרוע במיוחד. לכן ביקש נסים עיני אורפלי-הלוי להתחמק מגזרת הגיוס. במוחו הבריק רעיון – הוא יתחפש לתלמיד חכם; הוא לבש תרבוש והתהלך בחליפה כמנהג החכמים, וזאת על מנת לזכות לפטור מגיוס שממנו נהנו חכמי הדת.
התוכנית הצליחה ונסים זכה לפטור המיוחל, אך מצפונו החל לייסר אותו על שרימה והעמיד פנים, ולפיכך החליט לנסות ללמוד תורה בישיבה, לכל הפחות יום אחד. הלימוד בבית המדרש היה מעניין כל כך עד שנסים החליט לשוב גם למחרת. כך עבר יום ועוד יום בבית המדרש, נסים הפך לתלמיד חכם, והחליט להקדיש את חייו ללימוד התורה.
אנחנו רגילים לחשוב על תחפושת כהעמדת פנים, כמצג שווא המאפשר לברוח מן המציאות היומיומית ולהיות לרגע מישהו אחר. מן הסתם כך חשב הרב נסים עיני אורפלי-הלוי כאשר התחפש לתלמיד חכם כדי להתחמק מגזרת הגיוס לצבא העות'מאני. אך לבישת התחפושת היתה נקודת מפנה בחייו: נפתחה בפניו האפשרות לצאת מעצמו ולהיות משהו אחר.
סיפורו של הרב נסים מלמד אותנו שלבישת תלבושת, שהיא בדרך כלל פעולה מאולצת, יכולה לעורר אותנו להסתכל מחדש על חיינו ולהיפתח לאפשרויות חדשות. דווקא התחפושת, הזרה לאדם, יכולה לחשוף לאדם מרחבים באישיותו שלא היה מודע כלל לקיומם, ובכך לאפשר לו לצמוח ולפתח בעצמו מרחבים חדשים.
לפני שנה וחצי בערך אימא שלי עברה ניתוח להחלפת ברך בבית החולים שערי צדק בירושלים. כשהיא יצאה מהניתוח, האחיות הטובות הובילו אותה לחדר ההתאוששות. איזה מקום נורא זה חדר התאוששות, אתם לא מבינים. יש שם מלא מכונות מצפצפות, ומלא צינורות חמצן רוחשים, ומלא שקיות שתן צהובות. זה מקום נורא. וגם אימא שלי הייתה שם במקום הנורא הזה. היא התנשמה בכבדות, והדופק שלה היה נמוך, ופעם בכמה דקות הגיעה אליה אחות ולקחה לה מדדים. ומתחת לאף שלה היה צינור שקוף כזה. וכל הגוף שלה היה שמוט ועייף. זה היה נורא. חשבתי שהיא הולכת למות לי בידיים. אימא שלי הביטה בי בעייפות ואמרה, "אני חלשה," ואני חשבתי לעצמי, אלוהים ישמור, זה לא באמת קורה לי. מתי הסיוט הזה ייגמר כבר.
ופתאום, אחרי כמה שעות רעות בחדר המלחיץ, ניגשה אל המיטה של אימא שלי אחות אחת. "גברת," היא אמרה, "מה זה צריך להיות? מה זה הדבר הזה? את בריאה, יצאת מהניתוח, הכול טוב." בלי למצמץ היא תלשה מאימא שלי את כל הצינורות. מהידיים, ומהאף, ומהזרועות. אימא שלי נבהלה, וגם אני נבהלתי, מה זה הדבר הזה? מה היא עושה? אבל האחות הזאת הייתה חכמה יותר מכולנו. היא לחצה על כפתור במיטה, והרימה לאימא שלי את המשענת, וביקשה מאחד העובדים להסיע את אימא שלי לחדר נורמלי. "את בריאה, גברת." ככה היא אמרה.
אני הייתי בטוח שאימא שלי הולכת למות לי בידיים. אבל בתוך כמה דקות, הגענו לחדר החדש. בלי צפצופים, ובלי צינורות, ובלי כלום. אימא שלי נשענה על המיטה והביטה בי. "אני מרגישה הרבה יותר טוב," היא אמרה, ומיד הוסיפה, "יאירצ'יק, לך תביא לי משהו טעים. אני מתה מרעב."
התפאורה שבה אנחנו חיים משפיעה עלינו. בהרבה מובנים, היא גוזרת עלינו את כל ההוויה. הסט-אפ שבו אנחנו מתנהלים בחיים האלה יכול לתקוע אותנו במקום, ובאותה מידה – הוא מאפשר לנו להשתנות. זהו סוד קסמה של התחפושת.
כך למשל בסיפור מעשה בעני ובמרגלית ובסיפור טֶנדָא ורֶנדָא מעסיקה אותו השאלה אם התחפושת יכולה לשנות את הזהות של האדם או שהעצמיות היא מהות קבועה ובלתי משתנה שעל כל אדם לגלות בתוכו.