פ
עמים רבות התווכחו ביניהם שני ראשי ישיבת "שושנים לדוד" שבירושלים, חכם יעקב סופר ("כף החיים") וחכם יחזקאל עזרא הלוי. אך הפעם התלהט ביניהם ויכוח יוצא דופן בחריפותו: כל אחד מהם התבצר בעמדתו, ולא השתכנע כלל מדברי חברו. בסופו של דבר נפרדו זה מזה בלי שהגיעו להסכמה, וכל אחד מהם פנה לביתו.
כשהגיע הרב הלוי לביתו, פשט את מעילו והתיישב על הכיסא. אשתו חשה שהוא מוטרד, ופניו אינם כתמול שלשום: "מדוע אתה נסער כל כך? מה קרה בישיבה?" הרב פתח את פיו כדי לענות לה, אך לפתע קם, נטל את מעילו ופנה אל הדלת, לתימהונה הרב של אשתו. הסביר לה הרב: "חושש אני שבלהט הוויכוח פגעתי בחכם יעקב. אלך לפייסו."
לא הספיק להגיע לקצה הרחוב, והנה פגש הרב הלוי את הרב יעקב סופר, שמיהר לקראתו ואמר לו: "באתי לפייסך, כי אני חושש שבלהט הוויכוח פגעתי בך."
לא קל לשני אנשים גדולים לעבוד יחד, וודאי שלא לעמוד יחד בראש מוסד חשוב. אך חכם יעקב סופר (הידוע בכינויו "כף החיים") וחכם יחזקאל הלוי הצליחו לנהל יחד את ישיבת "שושנים לדוד", והסיפור מלמד על סוד הצלחתם.
כל ויכוח ענייני בין שני אנשים יכול להתלהט ולהפוך למריבה, שבה נאמרים דברים קשים ופוגעניים. הרב סופר והרב הלוי לא היססו להביע את דעתם ולעמוד על שלהם, אך שניהם גם גילו רגישות גדולה לזולתם: בגלל החשש שמא נפגע בן שיחו, יצא כל אחד מביתו והתכוון ללכת לביתו של חברו ולהתנצל על הפגיעה האפשרית.
המפגש באמצע הדרך הוא סמלי: התנועה ההדדית של כל אחד מהרבנים כלפי רעהו מלמדת שאם כל אחד יחשוב ברגישות על צורכי האחר הרי שצורכי כולם ייענו וכבודם יישמר.
סודם של הרבנים סופר והלוי הוא הרגישות לכבודו של חברם, רגישות הגוברת על כבוד עצמם.
סיפורנו מזכיר את האגדה הידועה על בחירת מקומו של בית המקדש.
האגדה מספרת ששני אחים, האחד רווק והשני בעל משפחה, גרו בשכנות ועיבדו יחד חלקה משותפת וחילקו ביניהם את התבואה שווה בשווה.
במשך כמה לילות כל אחד מהאחים, שדאגו זה לזה, העביר בחשאי חלק מן התבואה לערימה של אחיו, ולתימהונו ראה בבוקר שהערימות נותרו שוות בגודלן.
לאחר כמה לילות הם נפגשו באמצע הדרך והבינו עד כמה כל אחד דאג לרעהו, ונפלו זה על זרועות זה בהתרגשות.
לפי האגדה זהו המקום שנבחר לבניית בית המקדש.
