כ

נהוג אצל יהודי ביתא ישראל, רבים מבני המשפחה המורחבת באו ללוות את הנפטר בדרכו האחרונה. חלק מן הקרובים התגוררו בקרבת מקום, וחלק מהם הגיעו מרחוק, והתכוונו להישאר לניחום אבלים במהלך ימי השבעה.
בזמן שניהל את מסע הלוויה, טרדה מחשבה אחת את מנוחתו של קייס ברהן ברוך (אורי בן ברוך), המנהיג הרוחני של ביתא ישראל: כיצד תצליח אלמנת הנפטר, המטופלת בארבעה יתומים רכים, לדאוג לצורכי המנחמים? כיצד תעמוד המשפחה בהוצאות השבעה המרובות?
לאחר הקבורה עמד קייס ברוך והספיד את הנפטר. לאחר שמנה את מעלותיו הרבות, הדגיש בפני המלווים את חובתם לדאוג לאלמנה וליתומים. בסיום דבריו פשט הקייס את גלימתו הלבנה והצחורה, הניחה על הקרקע והכריז: "אני מבקש מכל המשתתפים לתרום כמידת יכולתם לרווחת המשפחה, ולהניח את הכסף על הגלימה." כל המלווים נפעמו מדברי קייס ברוך, ובמהרה הצטבר על הגלימה סכום מכובד. קייס ברוך צרר אותו ומסר אותו לידי האלמנה.
מעשהו של קייס ברוך הִכּה גלים, ובמהרה התפשט המנהג לקהילות רבות.