ה
רב שלמה אבן צור הגיע מהעיר פאס שבמרוקו אל העיר פונה שבהודו כדי לאסוף כספים לטובת הקהילה. כבר עבר רבי שלמה במסעותיו במקומות רבים, אך בהודו התרחש סיפור בלתי רגיל.
בפונה הוא התארח אצל הנדבן המופלג דוד שָֹׂשֹׂוּן, בן למשפחת ששון הידועה, והוזמן לשיחה איתו; התמלא רבי שלמה התרגשות, שכן ידע שהרושם שיעשה על הנדיב בשיחה ביניהם ישפיע על גובה התרומה שיקבל.
שוחחו רבי שלמה ודוד ששון ארוכות. השיחה קלחה, והם השתעשעו יחד בדברי תורה. שאל דוד ששון שאלות בתורה ובהלכה, והרב אבן צור השיב בטוב טעם. לאחר שעה קלה חתם העשיר את השיחה, ופנה להיפרד מהרב אבן צור. נבהל הרב ושאל: "האם לא נזכה לקבל ממך תרומה נאה לקהילתנו?"
להפתעתו, השיב לו דוד ששון "אין אני קובע את גובה התרומות, אלא בתי, שהיא תלמידת חכמים גדולה." לאחר רגע קט נכנסה אל החדר בתו של דוד ששון, והחלה לשוחח עימו בדברי תורה.
הרב שלמה אבן צור היה שד"ר (שלוחא דרבנן), אדם שנשלח למסעות ברחבי העולם כדי לגייס תרומות לטובת הקהילה. במהלך מסעו הוא הגיע לעיר, שהה בה זמן מה, יצר קשרים עם רבני המקום והציבור והעביר שם שיעורים. לעיתים גובה התרומות הושפע מאישיותו של השד"ר וגודל ידיעותיו בתורה.
בדרך כלל היו אלה החכמים שתהו על קנקנו של האורח והכריעו כמה יש לתרום לו. רבי שלמה מופתע כאשר גורל התרומה נחרץ דווקא על ידי בתו של דוד ששון שהייתה תלמידת חכמים בפני עצמה. דוד ששון מכיר בגדולתה של בתו בתורה, ואף מבין שהיא בקיאה בעולם התורה יותר טוב ממנו, ולכן ראוי שהיא תקבע מה גובה התרומה הראוי לכל שד"ר שיגיע.
נדמה כי במעשה זה דוד ששון מבקש להשפיע בשני מישורים. במרחב הביתי הוא מבקש לחזק את בתו תלמידת החכמים, ולהעניק מעמד והכרה לגדולתה בתורה.
במרחב הציבורי הוא מבקש ללמד שגם אישה יכולה להיות תלמידת חכמים שראוי להשיח עימה בדברי תורה.
דוד ששון היה סוחר עשיר שברח מעיראק להודו בתחילת המאה ה-19 בעקבות רדיפת מושל בגדד. הוא היה איש עסקים ממולח והחברה שהקים "דוד ששון ובניו" הפכה בתוך זמן קצר לאימפריה כלכלית אדירה בעלת סניפים בכל רחבי המזרח הרחוק, שבראשם עמדו בניו. החברה עסקה במסחר בין המזרח הרחוק לאנגליה, והפכה לסמל של עושר מופלג בכל רחבי המזרח. במשך שנים רבות כינו תושבי שנחאי כל אדם עשיר "זזון".
דוד ששון הנחיל למשפחתו ערכים של הקפדה על קיום מצוות ושמירה על הזהות היהודית, לצד השתלבות בעולם המודרני. כל עסקיה של משפחת ששון שבתו ביום השבת, דבר שנתפס כחסר היגיון כלכלי באותם ימים. על כך אמר דוד ששון ש"מי שאינו יודע לעשות עסקים בשישה ימים – לא יֵדע לעשותם גם בשבעה."
שילוב של חיי תורה ועסקים מאפיין את משפחת ששון. כמה דורות אחר כך תנהל פרחה (פלורה) ששון, נינתו של דוד ששון, את האימפריה הכלכלית של משפחת ששון. פרחה שילבה בחייה בין לימוד תורה והקפדה על קיום מצוות לבין מעורבות עמוקה במודרנה ובכלכלה. על כוחה בלימוד תורה ראו סיפורים "יכולה ללמד אותם" ו"שלא עשני אישה".
במשך רוב הדורות נתפס לימוד התורה כעניין גברי. רוב לומדי התורה היו גברים, ואילו הנשים פעלו לרוב במרחב הביתי. גם כשהוקמו בתי ספר לנשים לא למדו בהם גמרא. עם זאת, לאורך כל הדורות היו נשים שעלה בידן ללמוד תורה בעמקות חריפה ובידענות גדולה. במסורת המזרחית-ספרדית נזכרו נשים שנודעו בלימוד תורה, ואף הייתה ראשת ישיבה בכורדיסטן – התנאית אסנת ברזאני. אף שבדרך כלל היה החינוך לנשים פרקטי והאישה חונכה לשמש אם ורעיה, נשים שנפשן חשקה בלימוד תורה זכו ליחס מכבד. כך, הרבנית שמחה צדקה בירושלים, הפייטנית פריחא במרוקו וכן פרחה ששון שגדלה בהודו בבית עיראקי ועברה לאנגליה. אף שתופעה זו הייתה חריגה, נשים לומדות תורה הוזכרו בדרשות שנשאו חכמים בקהילות המזרח כתופעה חיובית המעוררת שיח על מקומה של האישה במרחבי הלימוד.
