כ
ך סיפר הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו:
מעשה ברב גדול וחשוב מחוץ לארץ שהגיע לביקור בארץ הקודש ובא אל העיר צפת. ההתרגשות לקראת בואו הייתה גדולה ורבים מבני העיר הגיעו לקבל את פניו ולשמוע את דבריו.
לפתע, באמצע הביקור נשבו רוחות והחל לרדת גשם. כמה מן האנשים מיהרו לפתוח את המטריות כדי להגן על הרב החשוב מפני הגשם.
אמר להם הרב בחיוך: "סוף סוף אני זוכה שהגשמים של ארץ ישראל ישטפו את פניי, ואתם מסתירים אותם ממני?"
הרב מרדכי אליהו היה מאוהבי ציון הגדולים. הוא אהב את ארץ ישראל בכל מאודו ודרש רבות על מעלותיה הייחודיות וסגולותיה.
הסיפור שסיפר באחת מדרשותיו ממחיש את היחס הראוי בעיניו לארץ. בעוד האנשים מבקשים להגן על הרב שהגיע מחוץ לארץ מפני הגשם, הרי הרב נהנה לחוש על פניו את טיפות הגשם הארץ ישראלי ורואה בכך שפע ברכה.
ייתכן שדווקא העובדה שהרב מתגורר בחוץ לארץ גורמת לו להתרגש מגשמי הארץ, שכן מבחינתו הם בגדר דבר יוצא דופן, שאינו רגיל בו. נדמה, שלעיתים, דווקא האורח ממחיש לבני הבית את השפע שזכו לו. רק הוא יכול לראות את יופיו של הגשם, וזאת בזכות נקודת המבט החיצונית שלו.
ואולי אף ניתן להשליך מהיחס של הרב אל הגשם גם ל"קשיים" נוספים שקיימים בארץ. צריך להבין שעצם הנוכחות בארץ, גם אם אנחנו לפעמים "נרטבים בה" בניגוד לתוכניות שלנו, היא זכות גדולה שדורות רבים של יהודים יכלו רק לחלום עליה.
כשהזדקן הרב צבי יהודה, ראש ישיבת מרכז הרב שבירושלים, ליווה אותו תלמיד בסוף כל יום למכוניתו, ומשם נסע לביתו.
פעם אחת התקשה הרב הקשיש בהליכה וכשהגיעו לכביש ביקש התלמיד לעבור אל צידו השני בזריזות, אך הכביש היה סואן ושטף המכוניות מנע זאת מהם.
התלמיד שחס על רבו הקשיש נאנח בצער על העיכוב. שמע זאת הרב צבי יהודה ואמר לו: "על מה אתה נאנח!? שנים רבות כל כך חיכינו וציפינו שיהיה כאן צפוף. עלינו לשמוח בכך שיש פה תנועה ערה כל כך."
לפי המדרש, ביקורו של יתרו במחנה ישראל היה חשוב ביותר. בניגוד לבני ישראל, שלאחר קריעת ים סוף פתחו בסדרת תלונות, הרי שיתרו – כוהן מדיָן – הדגיש את הניסים הגדולים שנעשו להם. דווקא האורח הזר ממחיש לנו את השפע שיש לנו, שאנחנו לעיתים מתייחסים אליו כמובן מאליו.