חכמי צנעא שבתימן מעדיפים באחד המקרים להעלים עין ולא להעיר
ס
ערה התפתחה בבית המדרש בצנעא שבתימן סביב מנהג "סַיִר אַלדַם" (שפך הדם). לפי המנהג העממי כל מי שבנה בית חדש נהג לשחוט בהמה ולחלק את בשרה לעניים. האמונה העממית הייתה שבבית חדש עלולים להשתכן שדים ומזיקים, ובכוחה של הצדקה לבטל את כוחם.
מן העבר האחד עמד מורי (מארי) יחיא קאפח שדרש לבטל את המנהג וטען: "היהדות אינה מאמינה בשדים ורוחות," ומן הצד השני טענו האחרים: "מנהג אבותינו הוא, וכיצד נייחס לאבותינו טעות?"
הוויכוח היה סוער, ומורי קאפח ציטט את דברי הרמב"ם וטען בכל תוקף שיש לבטל מנהג אם יסודו בטעות. אט אט השתכנעו חבריו הרבנים, ובראשם הרב הראשי בצנעא הרב יחיא קורח, שטענותיו נכונות וכמעט שהדיון הוכרע.
אלא שאז הביע אחד הרבנים חשש "המנהג מושרש בעם, ויש חשש גדול שגם אם נודיע שיש לבטלו – הם לא ישנו את מנהגם." אל הדיון הצטרף רב נוסף וטען "והרי אז יהפכו המקיימים את המנהג לעבריינים הפועלים במזיד (במכוון)," והשלישי הוסיף "ואולי עדיף להעלים עין."
בסופו של דבר הכריעו חכמי צנעא שלא לפרסם את התנגדותם למנהג ולהיצמד להנחיה של חז"ל: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין." (ביצה, ל ע"א)
הסיפור מעלה דילמה רבנית וחינוכית – מתי להעיר ומתי להעלים עין?
כל ביקורת מתיימרת להביא לתיקון ושיפור, אך היא יכולה להביא גם למתח וריחוק. השאלה אם להשמיע ביקורת מתחדדת כשמדובר בהוראה שקרוב לוודאי שהשומעים לא יצייתו לה. כך ההוראה בריש גלי תהפוך אותם אנשים משׁוֹגְגִים – הפועלים בלי לדעת שהמעשה שעשו הוא עבירה, למזידים העוברים עבירה במכוון.
מרגע שהשאלה העניינית הוכרעה, וחכמי צנעא השתכנעו בטענותיו של מורי יחיא קאפח הם החלו להתלבט בשאלת המדיניות החינוכית. במקרה הזה הם העריכו שדבריהם לא יישמעו ועל כן הכריעו שהשתיקה עדיפה על אמירת הדברים, שכן הנזק יהיה גדול מן התועלת.
אחד מסימני ההיכר של יהדות המזרח וארצות האסלאם הוא החמסה – סמל של יד פרושה, שלפי האמונה העממית מעניק הגנה מיסטית.
הרב יוסף קאפח וסבו מורי יחיא קאפח אחזו בדרכו של הרמב"ם שהתנגד נחרצות לסגולות וקמעות. פעם הוזמן הרב יוסף קאפח לכנס הרמב"ם בטבריה ופתח את דבריו בביקורת על כך שההזמנה לכנס שיוחד לרמב"ם כללה ציור של חמסה.
הגמרא בחנה מקרים שבהם זלזל העם בהלכות, וקבעה "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (ביצה, ל, א). כלומר, לפעמים אין אומרים לאנשים שיש איסור במעשיהם, משום שמשערים שלא ישמעו בקולנו. במקרה כזה, יש להעדיף שיישארו שוגגים ולא יהיו מזידים – כלומר עוברים עבירה באופן מכוון.
הגמרא ואחריה הפוסקים דנו בשאלה אם להשתמש בעיקרון זה בכל מצב. חלק מהם הגדירו באילו מצבים נכון להשתמש בו ומתי לא.
פעם שאלו את הרב יוסף קאפח "מדוע אינך נוהג בתקיפות כנגד חוטאים?"
בתגובתו תיאר הרב את החכם התימני הטיפוסי: "לגמרי לא אכפת לו אם יקבלו את מרותו והוראותיו או לא יקבלו. כי אם יקבלו – הם המרוויחים. ואם לא יקבלו – הם בלבד ורק הם מפסידים."