כ
אשר נדרש לשאלת אמירת ביקורת, נהג מולא שלמה באבא ג'אן פנחסוב לומר:
"אם אדבר – תצרובנה שפתיי, ואם לא אדבר – יצרוב ליבי.
כאשר אדם נחשף לתופעה פסולה או למעשים מגונים, הוא עלול לעמוד בפני התלבטות אם לומר דברי ביקורת או דווקא לשתוק. לעיתים קרובות תחושתנו היא שהשתיקה עדיפה בגלל החשש מתגובה קשה לביקורת, העלולה ליצור סכסוכים ומריבות.
את הקונפליקט בין הביקורת לשתיקה מתאר מולא פנחסוב כמתח בין צריבת השפתיים לצריבת הלב. מילות הביקורת עלולות להיות חריפות ולוהטות, וכך לצרוב לא רק את מי שמבקרים אותו אלא גם את שפתיו של המבקר.
אך מולא פנחסוב סבור שצריבת הלב גרועה מצריבת השפתיים. כאשר אדם שומר את הביקורת שלו בבטן, הוא מפתח כעס הפוגע בראש ובראשונה בעצמו. הכעס המצטבר עלול לגרום לו גם לפתח טינה כלפי האחר, וסופו שיביא להתפרצות בלתי מבוקרת. לכן הוא מעדיף את צריבת השפתיים על צריבת הלב: על האדם לכבד את תחושותיו ולבטא את הביקורת שלו.
הרב דוד שלוש טוען שאם יש לך מה לומר, חובה עליך לדבר. ראו בסיפור חובת הדיבור.
הרב בן ציון חי עוזיאל סבור שלא תמיד צריך לומר דברי ביקורת. ראו בסיפור ביקורת בונה.