ס

ערה גדולה פרצה בקרב יהודי שרעב שבתימן.
שני יהודים מעשירי האזור התקוטטו ביניהם, ובמהלך המריבה פגע האחד בחברו.
הלך הנפגע אצל הדיין מוֹרי רצון מנג'מי ותבע את עלבונו. זימן מוֹרי מנג'מי את הפוגע לבית דינו, ואז סיפר התובע בכאב את השתלשלות הדברים ופירט עד כמה פגע בו חברו. להפתעת הרב מנג'מי, הנתבע אישר את הדברים, והסביר ששגגה יצאה מלפניו. הוא ביקש להתנצל בפני חברו על הפגיעה ואף הבטיח לתת סכום כסף לצדקה, כנהוג בתימן.
אך הנפגע לא הסתפק בהתנצלות בבית הדין: "אני דורש שתיתן כקנס מחצית מרכושך לצדקה. עוד אני דורש שתתנצל לעיני כל הקהל בבית הכנסת בשבת." לכך לא יכול היה הפוגע להסכים, והשניים המשיכו להתווכח.
מוֹרי מנג'מי חשב קמעה, וביקש מן הפוגע לצאת מאולם הדיונים. אז פנה אל הנפגע ושאלו: "האם פעם חטאת חטא חמור כלפי שמיים?" ניכר היה שהתובע נבוך. הוא שתק מעט ואז הודה שכמה שבועות קודם לכן, בשובו עמוס בסחורה ממסע ארוך, נכנסה השבת קודם שהספיק להיכנס לעיר. "אף שהדבר אסור דהרתי עם סוסי אל העיר ואף פרקתי בעיצומה של השבת את כל הסחורה."
שאל אותו מוֹרי מנג'מי: "האם התוודית על חטאך בבית הכנסת בשבת לעיני כל הקהילה?"
ענה העשיר: "חס וחלילה! מה לכל הקהל ולחטאי? את וידויי שמע רק האל השומע כל תפילות."
המשיך מאיר מנג'מי והקשה: "האם נתת צדקה? מחצית מרכושך?"
גם לכך התכחש העשיר: "אין צורך בכך. נתתי מעט מעות לעניים, כפרה על חטאי."
על כך ענה מוֹרי רצון מנג'מי: "מה שהספיק בינך לבין קונך, מספיק גם בינך לבין חברך. חברך מֵצר על מעשיו ומבקש את מחילתך. מחל לו!"