סוריה ולבנון

כבר בימי הביניים המוקדמים היה לימוד התורה בסוריה מפותח מאוד. לאורך הדורות הייתה סוריה מרכז תורני חשוב, שהגיע לשיאו במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. יהודי סוריה התרכזו בדמשק ובעיקר בחַלַבּ, שכונתה בפי היהודים "ארם צובא". הקהילה בחלבּ שמרה מכל משמר על אוצר חשוב שהיה ברשותה במשך שש מאות שנה – "כתר ארם צובא", כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך. הספר משמש מַפתח חשוב לשימור הנוסח המדויק של המקרא ומסורת קריאתו. לאחר גלגולים רבים הגיע הספר לארץ והוא נמצא כיום בהיכל הספר בירושלים.
נהירת היהודים לסוריה בסוף המאה ה-15 בעקבות גירוש ספרד הובילה למפגש בין היהודים המקומיים, שכונו "מוסתערבים", למגורשים. המפגש היה מורכב וטעון אך בסופו של דבר הקהילות התמזגו, והדבר הביא להתפתחות רוחנית גדולה.
בסוריה פעלו חכמים חשובים ונכתבה ספרות תורנית רבה ומגוונת. חכמי ארם צובא שימשו כתובת לשאלות מכל רחבי המזרח, ועל כן כתיבת ספרי שו"ת (שאלות ותשובות) הייתה נפוצה ביותר. בתחום זה בלטו הרבנים אברהם בן יצחק ענתיבי, מרדכי לבטון, אברהם דיין ושאול דוויק. בדמשק חיו לפרקים גדולי המקובלים הרב חיים ויטאל ור' משה אלשיך, המכונה "האלשיך הקדוש". בתחום זה ניכרה השפעתה של צפת על סוריה. מקובל חשוב במאה ה-19 היה הרב מרדכי עבאדי, שהיה גם פייטן ופוסק. בסוריה נכתבו ספרי דרשות ומוסר רבים שבדורות האחרונים שימשו להתמודדות עם תופעות החילון והמודרנה.
חכמי סוריה, ובעיקר אלה שבעיר חַלַבּ, הרימו תרומה עצומה גם לעולם הזמר והפיוט. היה נהוג לשיר את פיוטי ארם צובא, שזכו לתואר "שירת הבקשות", באשמורת הבוקר של ימי השבת. המסורת המוזיקלית של יהודי ארם צובא הפכה לסגנון השולט במוזיקה הליטורגית הספרדית, המכונה "ספרדי ירושלמי". במאות ה-16 וה-17 פעל בסוריה הרב ישראל נג'ארה, מגדולי הפייטנים בכל הדורות, שהשפעתו הייתה עצומה. בין הפייטנים ידועי השם שפעלו מאוחר יותר היה הרב רפאל ענתבי, שהביא עימו לארץ את מסורת ארם צובא.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 עזבו חכמים רבים את סוריה והדבר גרם להידלדלות עולם התורה בה. חלקם נפוצו ברחבי תבל, וחלק מהם עלו לארץ. לחכמי סוריה נודעה השפעה רבה על יהדות העולם, ובארץ ישראל הם השפיעו במידה רבה על תחום לימוד התורה בכלל והקבלה בפרט. רבים מבניה ורבניה פעלו בישיבת "פורת יוסף" ואף עמדו בראשה.
במשך מאות שנים שמרה החברה היהודית בסוריה על אורח חיים מסורתי. הלימוד יוּעד לבנים בלבד וכלל לימוד של מקורות תורניים בלבד. הילדים למדו בתחילה ב"כּוּתָאבּ" והמצטיינים שבהם ובני האמידים עברו ללימודים מתקדמים ב"מדרש", שבו למדו תלמוד ופוסקים. חכמי סוריה נקטו על פי רוב קו תקיף נגד גילויי השכלה, ואף נגד גישות חדשות בהבנת התורה. הם התנגדו למשל באופן נמרץ לספר "אם למקרא" שכתב הרב אליהו בן אמוזג בשנות השישים של המאה ה-19, ושרפו את ספריו. הם ראו בספר כפירה משום שכלל שימוש במחקר המודרני וייחס ערך לחוכמות חיצוניות בהבנת התורה.
ואולם שינויים פוליטיים ותרבותיים שאירעו במהלך המאה ה-19 הביאו לתמורות רבות בתחומי החינוך וההשכלה. ה"תנט'ימאת", הרפורמות שהתחילו להנהיג השלטונות העות'מאניים בשנת 1839 הביאו לשוויון זכויות לכלל האזרחים, תהליך שהאיץ והעמיק את המפגש בין מזרח למערב. בערך באותה תקופה, ב-1840, התרחשה "עלילת דמשק" – עלילת דם שהשפיעה רבות על הקהילה היהודית בסוריה. היהודים הואשמו ברצח נזיר וכומר לצורך שימוש בדמם להכנת מצות. נכבדי העדה ורבנים עונו וכמה מהם נרצחו. עלילת הדם זעזעה את העולם היהודי. יהודי אירופה ששמעו על המתרחש פעלו נמרצות לסייע לקהילה בדמשק. מכאן ואילך הלכה וגדלה השפעתם של ארגונים יהודיים אירופיים על המתרחש במזרח בכלל ובסוריה בפרט, וביניהם גופים כדוגמת רשת החינוך אליאנס (כי"ח), שהרחיבה את פעילותה בסוריה והקימה בה מרכזים מִשֶלה.
וכך, החינוך המסורתי בסוריה עבר טלטלה קשה ותמורות גדולות. נפתחו בתי ספר של כי"ח ובתי ספר נוספים בעלי צביון ציוני, ורבים שלחו את ילדיהם לבתי ספר נוצריים או לחינוך סורי ממלכתי. אפילו משפחות דתיות, שלא ביקשו להתנכר למסורת, שלחו את ילדיהם למיסיון, מפני שסברו שהשכלה היא מפתח להצלחה כלכלית. מערכת החינוך המסורתית הייתה בירידה מתונה, ולעומתה רשת כי"ח התרחבה אט-אט, אם כי זכתה להשפעה מוגבלת.
לאחר מלחמת העולם הראשונה ונפילת האימפריה העות'מאנית, נשלטה סוריה על ידי המנדט הצרפתי, שבעקבותיו פנו יותר ויותר ילדים ללמוד במוסדות כי"ח. בניגוד לרבני לבנון, התנגדו רוב חכמי סוריה נמרצות להקמת בתי ספר מודרניים, אם כי היו גם חכמים שתמכו בהם, ואף לימדו בהם. מערכת היחסים בין המצדדים בתלמודי התורה לבין אלו שתמכו בכי"ח הייתה מתוחה.

יהדות לבנון הייתה אחת הקהילות הקטנות שבארצות המזרח. חלק מארץ הלבנון הייתה תחת שלטון ממלכת ישראל המאוחדת ויהודים התיישבו בה כבר בתקופות קדומות. לאורך הדורות הוקמו קהילות יהודיות בערי הלבנון כביירות, טריפולי וצידון. חלק ממגורשי ספרד הגיעו גם ללבנון.
ריבוי העדות והדתות בלבנון (נוצרים מרונים, מוסלמים, דרוזים ועוד) יצר מציאות פוליטית מורכבת. לעיתים סבלו היהודים מהסתה ופגיעות ואף מעלילות דם, ועל כן שיתפו פעולה עם גופים מקומיים לצורכי הגנה.
אופייה הכללי של הקהילה היהודית בלבנון, כמו רבניה, היה מתון. בסוף המאה ה-19 נפתחו בתי ספר של כי"ח לבנים ובנות ואלה זכו לרוב לתגובה חיובית מצד הרבנים, בניגוד לרבני חלב שבסוריה השכנה.
היצירה התורנית בלבנון הייתה מועטה ונסמכה על קהילות אחרות, ובייחוד על הקהילות בסוריה או בטורקיה העות'מאנית.
יהודי לבנון במאה ה-20 היו בעלי תודעה פוליטית מפותחת, והתחלקו לשלושה זרמים: הציונים, המתמערבים שהייתה להם אוריינטציה צרפתית, והמשכילים שהזדהו עם התרבות הערבית.
הפעילות הציונית שהחלה בראשית המאה ה-20 הלכה והתעצמה, והסמיכות לארץ ישראל הפכה את לבנון לתחנת מעבר חשובה בעת עליות גלויות וסמויות לארץ. יהודי לבנון סבלו מאוד מפגיעות חוזרות ונשנות בעקבות המאבק הערבי בציונות ורבים מהם עזבו לאירופה, דרום אמריקה וישראל.