ה
רב שמעון אגסי ישב בבית המדרש בבגדד, וסביבו ישבו תלמידיו, ועיינו איש איש בסוגיה בשקט. רק תלמיד אחד, יצחק נסים, שלימים היה הראשון לציון בירושלים, ישב על הספסל ולמד בהתלהבות גדולה, ובלהט הלימוד טלטל את הספסל שעליו ישב הרב.
התלמידים ביקשו לגעור ביצחק נסים על שהוא מפריע לרבו להתרכז, אך הרב אגסי היסה אותם: "להבת הלימוד שלו עדיפה על לימודכם השקט."
בעקבות חז"ל, הרב אגסי מעלה על נס את הלימוד הרועש ומלא ההתלהבות, ומעדיף אותו אף במחיר פגיעה בריכוז.
ממד נוסף בסיפור הוא שאלת היחס לחריגה מן הסדר: חבריו לבית המדרש מצפים מהרב נסים ליישר קו איתם, ולשמור על אווירה מנומסת ושקטה, ומנמקים זאת ברצונם לאפשר לרבם להתרכז. אך הרב אגסי סבור שהחריגה מן הסדר היא חיובית, ודווקא היא מעידה על הזדהות וחיבור אמיתי לתורה הנלמדת.
בסוגיה קצרה במסכת עירובין (נד ע"א) משבחים חז"ל את הלימוד הקולני. את הפסוק במשלי ד, כב "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" דורשים חז"ל "אל תקרי לְמֹצְאֵיהֶם אלא למוציאיהם בפה".
בסיפור משעשע המופיע באותה סוגיה מסופר שברוריה, אשתו של רבי מאיר ותנאית בפני עצמה, בעטה בתלמיד שלמד בלחש והסבירה שהלומד בלחש אינו מפנים את לימודו, והלימוד אינו נטמע בכל אישיותו.
מוטיב האש המופיע בלימוד שגור בסיפורי חז"ל והוא מבטא את השקיעה בלימוד מתוך שמחה והתלהבות.
ראו למשל בבלי חגיגה יד ע"א.
על גישתו של האר"י שיש ללמוד את תורת הסוד בלחישה עדינה, ראו בסיפור ללחוש סוד.
