הרב ראובן נאווי, מגדולי חכמי עיראק במאות ה-19-18, מלמדנו שלעיתים הכול מתחיל להסתדר כשהדמעות זולגות.

בסיפור שלפנינו יש כמה סמלים מובילים שהופכים אותו לסיפור מסע של שינוי והתפתחות.
הסיפור, כדרכם של סיפורי-עם רבים, מתחיל ממצב מצוקה של הגיבור. ראובן הוא כאותו גיבור שמיועד לצאת למסע. מסעו של הגיבור נושא איתו סמלי שינוי והתפתחות – עבורו ועבור קהילתו.
בהמשך ה"מסע" יופיע שינוי תודעתי. הבכי, שהוא ביטוי ומוצא של המצוקה מעביר את הסיפור מרמה אינטלקטואלית לרמה רגשית: הבעיה לא תיפתר על ידי מאמץ הכרתי-למדני. האינטלקט לבדו מייבש את הנפש בעוד הדמעות מעניקות לחלוחית. הלב והמעיין, כמו בסיפורו הידוע של רבי נחמן מברסלב, הם המוצא והם הדרך. ראובן במצוקתו פורש מן הקבוצה, פורש מדרכו של הקולקטיב ובהמשך ימצא את דרכו שלו. בינתיים הוא מתכנס אל תוך עצמו, מה שבסיפור מסומל ב"חדר הפנימי".
ואז מופיע בחלום הסמל הגדול של הזקן הפלאי. על דמות הזקן אומר ק. ג. יונג:
במיתוסים כמו באגדות ובחלומות, הנפש מספרת את סיפורה שלה והשפעת הגומלין של הארכיטיפים מתגלה כאן במקוריותה.
נקל לראות שתדירות הופעתה של הרוח כאיש זקן באגדות היא כמו בחלומות. האיש הזקן תמיד יופיע כאשר הגיבור נמצא בסיטואציה חסרת ישע וחסרת תקווה, שמתוכה יוכל לצאת רק על ידי התבוננות מעמיקה או רעיון בר-מזל. במילים אחרות, על ידי תפקוד רוחני או דחף פנים נפשי. כאשר מסיבה כלשהי עומד הגיבור חסר אונים מול מכשול, הידע שנועד להתגבר על המכשול יופיע כמחשבה מואנשת, כלומר בצורת זקן חכם בעל-תושייה.
— הזקן הוא הופעת תבונה כמו באגדה שבה הזקן אומר לנערה המחפשת את אחיה האבודים: "שכבי לך, הבוקר חכם מן הערב."
— הזקן יופיע באגדה כמי שיודע את כל הדרכים ויצביע לגיבור על הדרך הנכונה. הוא יודע את הסכנות האורבות בדרך ויזהיר את הגיבור מפניהן.
—הזקן מייצג התבוננות, רפלקציה, תובנה עמוקה, פיקחות ואינטואיציה מצד אחד, ומצד שני, תכונות מוסריות כרצון טוב ואלטרואיזם, וכל אלה עושים את טבעו ה"רוחני" לפשוט וצנוע.[1]
הצימאון שמופיע בסיפורנו הוא הצימאון לידע ולחוכמה, אולם הפניית התודעה מן הערוץ האינטלקטואלי לערוץ הרגשי מרמזת לכך שהלימוד האינטלקטואלי, שעיקרו שקלא וטריא ועיסוק בהלכות ובמצוות אינו יכול עוד להרוות את הנפש.
אחד המרכיבים של תהליך השינוי הוא מצב של אינקובציה, שבו הגיבור שרוי בתוך עצמו, ובסיפורנו: "ראובן ששקע בשינה עמוקה נותר לבדו". ההתכנסות פנימה בשינה מקשרת את התודעה אל רבדיה העמוקים. ההתחברות אל המקורות הפנימיים של הנפש היא התחלה של דרך חדשה.
הסיפור מכוון לכך שבצד הלמדנות השכלתנית יש גם לפתוח שער אל החוויה. עמדה זו יש בה קריאת תגר על הרוח שליוותה את הזרם הרבני המרכזי ביהדות שהעמיד את הדת על מצוות וחובות ולא על רגשי אהבה וחמלה.[2]
סיפורי המזרח, כמו החסידות באירופה במקורה, כיוונו אל החוויה האמונית כדרך וכביטוי לדחף הדתי. עמדה זו אפיינה את החסידות עד ראשית המאה ה-20 ובייחוד את יהדות המזרח לפני שזו פגשה בלימוד הישיבתי הליטאי ונכנעה לערכיו.

[1] יונג, ק. ג. כל כתבי, כרך i 9, הפרק "הגיבור והפנומנולוגיה של הרוח כאיש זקן חכם".
[2] כדוגמה לשלילת העמדה הרגשית-חווייתית נהוג להביא את המאמר התלמודי ממסכת ברכות העוסק בסוגיית שילוח הקן: "הָאוֹמֵר: עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ."