מסורת שבעל פה. אחת הגרסאות לסיפור מופיעה אצל הרב מאיר בן שבתאי אלפייה, מש"א גיא חזיון, ירושלים תשכ"ה, עמ' 15.
חכם יצחק כהן מגלה רגישות גדולה לצערו של החמור, אף שעקב כך פרנסתו מתמעטת
ב
כל בוקר יצאו חוטבי העצים מן העיר זאכו שבכורדיסטן אל היער, וביניהם גם חכם יצחק כהן.
החוטבים מיהרו לחטוב עצים ולהעמיסם על חמוריהם, ואף הצליפו בחמורים כדי למהר לשוב העירה, מפני שכל מי שהקדים לשוב העירה – הקדים למכור את סחורתו, והמאחר – הפסיד.
אף חכם יצחק כהן מיהר לחטוב עצים ולהעמיסם, אך את הדרך העירה היה עושה באיטיות, תוך שהוא נזהר שלא להכות את חמורו. שאלו אותו חבריו: "מדוע אינך מצליף בחמור כדי שימהר לשוב העירה?"
השיב להם חכם יצחק כהן: "ההלכה אוסרת לגרום צער בעלי חיים, אלא אם כן יש בכך צורך. אך החמור אינו יודע את ההלכה, ואף אם עבורי זהו צורך גדול, עבורו זה עדיין 'צער בעלי חיים'."
ההלכה אוסרת על פגיעה חמורה ומיותרת בבעלי החיים. איסור זה נקרא "צער בעלי חיים", אך יש לו סייגים: אם הצער אינו כבד, והוא נועד לסייע לאדם, הרי התורה מתירה זאת. על כן, מותר לפי הדין להצליף בסוס או בחמור כדי לזרזו בדרך.
אף על פי כן, חכם יצחק כהן נמנע מלהצליף בחמורו, ואף מוכן להפסיד חלק מרווחיו עבור זה. בכך הוא נוהג במידת הרחמנות, לפנים משורת הדין, ובלשונו החדה, מעדיף את צערו של החמור על פני נקודת המבט המתמקדת בצרכים של בני האדם. מנקודת מבטו של חכם יצחק כהן השיקול הכספי אינו מכריע, והוא מבכר את הרגישות המוסרית כלפי בעלי החיים.
במקורות יש שני סיפורים יוצאי דופן על היחסים בין חמורים לבעליהם. בספר במדבר פרק כב, כב-לה מופיע הסיפור בלעם הרוכב על אתונו כדי לקלל את ישראל. האתון רואה את המלאך שבלעם אינו רואה, ועל כן הוא מכה אותה פעם אחר פעם עד אשר אלוקים פותח את פיה והיא מוכיחה אותו על כך.
בתלמוד (חולין ז, ע"א-ע"ב) מופיע מעשה על חמורו של התנא רבי פנחס בן יאיר, שסירב לאכול מתבואה שניתנה בפניו, עד שהתברר שמן התבואה לא הופרשו תרומות ומעשרות, ולכן הוא סירב לאכול.