מסורת בעל פה
הרב סלמאן אליהו מצליח לענות על קושיה שאיש לא הצליח לפתור, ומלמדנו את סוד ההתגברות על הקשיים ואת סוד ההמתנה הסבלנית שמולידה חשיבה "מחוץ לקופסה"
כ
שהגיע אחד מגדולי הרבנים לבקר בישיבת "עוז והדר" ששכנה בתוך ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה בירושלים, התכנסו כל הלומדים בבית המדרש, ושתו בצמא את דבריו. כאשר הציג הרב האורח בפני התלמידים קושיה מפולפלת, פתחו כולם בדיון ארוך בשאלה, וכל אחד מהתלמידים ניסה את כוחו בתירוץ הקושיה. אך ללא הועיל – הרב דחה את כל התירוצים שהוצעו. רק חכם סלמאן אליהו, אחד מבכירי הרבנים בישיבה, ישב בצד ושתק.
לאחר שנואשו הכול מפתרון הקושיה, ותלו עיניהם באורח שיתרץ את קושייתו, ביקש הרב סלמאן את רשות הדיבור והציע הסבר פשוט, שתירץ את הקושיה בנקל.
לאחר שהלך האורח לדרכו שאלו התלמידים את חכם סלמאן: "מדוע שתקת בזמן שכולנו כשלנו בתירוץ הקושיה? האם התחדש לך התירוץ רק לאחר זמן רב?"
סיפר להם הרב סלמאן משל:
מעשה בקבוצת אסירים שישבה בתא בכלא בחשכה מוחלטת, עד שלא יכלו לנוע לכאן ולכאן. ואף שהגישו להם מזון, לא יכלו לאכול אותו שכן לא מצאו את המזון ואת כלי האוכל בחושך.
חשבו האסירים כיצד יתגברו על החשכה ויצליחו לאכול. כל אחד מן האסירים הציע פתרון אחר, ולבסוף נמנו וגמרו שכל אחד יהיה אחראי על דבר אחר; האחד יהיה אחראי על הצלחות, השני על הכוסות, השלישי על המזון, וכן על זה הדרך.
רק אסיר אחד ישב בשקט ולא השתתף בדיון. כששאלו אותו שאר האסירים מדוע הוא שותק, השיב להם: "עד שאתם דנים כיצד למצוא את ידינו ורגלינו בחושך, אני חושב כיצד ניתן להאיר את המקום."
לעיתים קרובות קושי בלתי פתור מאיים עלינו, גורם לנו לחוש מצוקה וחוסר אונים. כדי להימנע מכך אנו מבקשים להגיב במהירות, לחפש את הפתרון המהיר ביותר. כך נהגו כל שומעי שיעורו של הרב, שמיהרו להציע תירוץ לקושיה, ולכן נדחו הסבריהם.
לעומת זאת, חכם סלמאן אליהו אינו ממהר לענות, ומעדיף לשהות בקושי. הוא מקשיב בסבלנות וברוב קשב לרב ולכל התלמידים, ורק לאחר מכן מציע את ההסבר שלו. כדי להסביר מדוע נהג כך מציע חכם סלמאן משל. כל הפתרונות שהציעו האסירים מבוססים על ההנחה שהחושך הוא מצב שאין לשנותו, ועל כן מחפשים דרך להתגבר על הקשיים שהוא מציב. לעומתם, האסיר היושב בשתיקה מערער על הנחת היסוד שהחושך הוא מצב שאין לשנותו, ומעדיף למקד את מאמציו בשינוי מציאות זו.
כך מבקש חכם סלמאן ללמדנו על הדרך לפתור קשיים וקושיות העומדים לפנינו: אל לנו לקבל את הנחות היסוד שמהן נובע הקושי כמובנות מאליהן; עלינו להאזין ברוב קשב לכל ניסיונות הפתרון, ולהבין מתוכם מהן הנחות היסוד ולחשוב כיצד לשנותן. מתוך אורך רוח, קשב רב ונחישות נוכל למצוא פתרון לכל קושי.
לַמָשל שסיפר הרב סלמאן אליהו גלגולים רבים. מסורת אחרת מייחסת את המשל דווקא לרב בן ציון חזן, מראשי ישיבת פורת יוסף. (ראו: נורית ויזר, חזן – נעים זמירות, ירושלים תשע"ב, עמ' 38). אך נראה שיסודו של משל זה אצל רבי שמחה בּוּנים מפְּשיסחָה, אדמו"ר חסידי שחי בפולין במאה ה-18, והשתמש במשל דומה. יתכן שרבי סלמאן אליהו הכיר את הסיפור מספרי חסידות שהיו בירושלים.
המשל שמספרים שני החכמים דומה מאוד, אך כל אחד מהם מעניק לו הקשר אחר. רבי שמחה בונים משתמש בו כדי לתאר את דרכו בעבודת השם, ואילו חכם סלמאן מַטֶה אותו לשאלת הלימוד וההבנה.
הדימוי של אור כמבטא הבנה וחוכמה לעומת הבערות או התמימות המסומלות במערה חשוכה מוזכר כבר על ידי אפלטון.