כ
מו בכל יום ישב האר"י (רבי יצחק לוריא) במרכז חדרו שבעיר צפת וסביבו התיישבו תלמידיו שכונו גורי האר"י. הלימוד בחבורה עמד להתחיל.
מדי יום הם עסקו בסודות התורה וביקשו להבין רעיונות רוחניים עמוקים, אולם באותו הבוקר משהו השתבש. האר"י היה טרוד. אחרי זמן מה כשהלימוד לא החל, ניגש האר"י אל אחד התלמידים ואמר "כבר שלושה ימים יש עליך קפידא (כעס) בשמיים. יש לך תרנגולים בחצר שלא אכלו כבר שלושה ימים וקרקורם מגיע עד לב השמיים. רוץ מהר לביתך להאכיל את התרנגולים, ורק לאחר מכן תוכל לחזור ולהצטרף לחבורה."
היהדות אוסרת פגיעה קשה ומיותרת בבעלי החיים. איסור זה נקרא "צער בעלי חיים". ההלכה אף קובעת כי על האדם להיות רחמן כלפי בעלי החיים שברשותו ולהאכיל אותם עוד לפני שיאכל בעצמו.
האר"י, גדול המקובלים שעוסק בעניינים מיסטיים-שמימיים, חש את צערם של התרנגולים ואינו מסוגל ללמוד. הוא בעצם אומר לתלמידו שלא רק שלא יוכל לאכול לפני שהוא מאכיל את בעלי החיים שברשותו, אלא שגם ללמוד תורה לא יוכל, שכן "דרך ארץ קדמה לתורה".
ניתן למצוא בסיפור אמירה נוספת: עולם הקבלה עוסק בתפיסה מיסטית ומטפיזית של המציאות, תפיסה המכוונת להבנת האלוהות בעולם. המבט המטפיזי הזה רואה בקרקורן של התרנגולות הרעבות מעין תפילה וזעקה המגיעות עד לב השמיים.
גורי האר"י היו כיונקים מתורת רבם הקדוש. תורתו החייתה את רוחם והזינה את לבבותיהם. סיפור זה, על אחד מאותם גורי האר"י, מפגיש אותנו עם דבקותו הרוחנית של אחד מהתלמידים עד כדי הזנחה פושעת של הנעשה בעולם הזה.
גערתו של האר"י בתלמיד, מנערת אותו ומשיבה אותו לארץ ולצרכי המציאות החומרית.
אך הניתוק מהחומר הוא אינו הסיבה היחידה על הקפידה שיש על אותו תלמיד בשמיים. ההסבר הפשוט, שאדם זה עבר על צער בעלי חיים, הוא במוקד הסיפור. הרי ידוע לנו שנקבע להלכה שיש להאכיל את בעלי החיים שברשותנו קודם אכילתנו בכדי למנוע צער בעלי חיים. (מסכת גיטין סב א).
ייתכן שאותו תלמיד כלל לא אכל אותם שלושה ימים, אבל הוא כן ניזון מתורת רבו. את השפע שעבר בו הוא עצר בתוכו ולא השפיע הלאה, התורה שלמד לא היתה תורה שהביאה אותו לידי מעשה ואולי לכן פסק האר"י מהלימוד, שאיבד את ערכו.
אצל אותו תלמיד, התורה לא פתחה את עיניו לראות את האחר, אלא להיפך, סתמה את אוזניו לשמוע את קול קריאת התרנגולים שהיה עז כל כך שפגע בלב השמיים.
אני תוהה כיצד ניתן להגיע לניתוק כזה בין תורה, כמו תורת האר"י שכולה עידוני עידונים, ובין מעשה החמלה כלפי בעלי החיים? האם פשוט שכח את עצמו? האם הטיפול והדאגה לבעלי החיים היה מעשה גס בעיני התלמיד? האם חשיבות צרכי התרנגולים פחותה בעיניו מצרכי תורה?
והאם אנחנו לא חוטאים באופן דומה, ביצירתנו חברה ותרבות ששואפת לקדמה אנושית, למימוש הפוטנציאל האנושי, ובדרך אוטמת אוזניה לקול זעקה גדולה של בעלי חיים מכל המינים מכל רחבי העולם?
סיפור זה על תלמידו של האר"י מזכיר על דרך ההנגדה סיפור אחר, על רבי שמעון בן חלפתא המסופר במסכת חולין. (חולין נז ב).
שם מסופר שרבי שמעון הבחין במצוקתה של אחת מתרנגולותיו שנפצעה ברגלה, והתקין לה רגל תותבת. מעשה קטן זה מלמד אותנו כמה עדינות נדרשת ביחסנו עם בעלי החיים. זוהי ראייה של האחר שמאתגרת יותר מכל ניסיון חמלה ואמפתיה כלפי אדם אחר. בעלי החיים אינם יכולים לדבר איתנו. אינם יכולים להעביר לנו מידע על צרכיהם, אינם יכולים לשתף אותנו במצוקתם. צריך לב כמו לב של רבי שמעון או האר"י, לב כמו לב השמיים, שרגיש דיו, בעל רחמים ואהבה לכל הבריות, בכדי לשמוע את קול בעלי החיים. ואנחנו שלא שומעים, עלינו לפצות על כך בעיניים רואות ונזהרות. לשמור על מבטנו פקוח ומפקח על הנעשה בשמנו ולמעננו. עלינו להיזהר מפני העיוורון המפתה של העולם המודרני, המנתק בין מעשי האדם לסבל בעלי החיים. אולי האר"י ז"ל היה מצווה עלינו לקום כבר עכשיו, ברגע זה, להפסיק את הלימוד ואת כל מעשינו, ולשוב אל התרנגולות הקוראות לנו.
גם רבי משה לייב מססוב לא יכול היה להתפלל ולעסוק בעניינים שברוח כל עוד היה מי שזקוק לו. ראו את הסיפור המפורסם על התינוק שבכה.