"
בזכות אהבת התורה למדתי את כל התלמוד." כך פתח הרב רחמים מלמד (המכונה "מוּלָא קוצ'יק") את סיפורו:
"אנשי העיר שיראז רצו מאוד שבעירם יהיה סט שלם של התלמוד הבבלי, אך מחירו היה גבוה מאוד. נועצו אנשי העיר וביקשו מאלמנה עשירה לסייע להם לקנותו, והאלמנה, לשמחתם, נאותה. כשהגיע הסט, שכלל יותר משלושים כרכים, מעיראק אל בית הכנסת המרכזי, התרגשו אנשי העיר מאוד. כה השתוקקו בני העיר להחזיק בביתם ספרי לימוד עד שהחליטו לחלק את הסט בין אנשי הקהילה, כך שלכל אחד יהיה יהיה ספר קודש בספרייתו."
"השמחה שאחזה בכל יהודי העיר הדביקה גם אותי," סיפר הרב רחמים מלמד, "ואף שהייתי נער צעיר החלטתי ללמוד את התלמוד כולו." כך עברתי בין בתי אנשי הקהילה: הלכתי לביתו של המחזיק בכרך הראשון – מסכת "ברכות" – וביקשתי ממנו שישאיל לי הספר על מנת שאוכל ללמוד בו, לאחר מכן פניתי אל שכנו שהחזיק במסכת השנייה, מסכת 'שבת', וכך עברתי ממשפחה למשפחה עד שסיימתי את התלמוד כולו. בזכות אהבתם של בני עירי לתורה, התעוררתי ללמוד את התלמוד כולו."
האם יש ערך לספר שמונח בספרייה שלנו אם איננו קוראים בו? האין זו רק תצוגה ריקה מתוכן?
לא כך רואה הרב מלמד את הדברים. לדבריו, אהבת התורה של בני קהילתו בשיראז שבאיראן היא שעודדה אותו לצאת למסע מפרך של לימוד התלמוד כולו.
בכך הוא מלמדנו שיש חשיבות גדולה לאווירה הרוחנית והתרבותית בקהילה: אהבת התורה של הקהילה מאפשרת ליחידים להגיע להצטיינות לימודית. אַל לאותם יחידים, בני דמותו של מוּלָא קוצ'יק, להתנשא על אנשי הקהילה: הלומד זקוק לסביבה תומכת, ומבחינה זו המאמץ ללימוד התורה הוא קהילתי.
"מוּלָא" הוא כינוי לאנשי דת – מוסלמים ויהודים כאחד, בעיקר אצל יהודי איראן, בוכרה, אפגניסטן וכורדיסטן.
בקרב היהודים שבארצות מרכז אסיה נפוצו שמות משפחה הכוללים את התואר, כגון: מולאקנדוף, מולאיוף.
עד גיל תשע למד מוּלָא קוצ'יק תורה עם אביו, רבי חיים, וכבר בגיל אחת-עשרה העביר שיעורים לציבור הרחב. בסיומה של כל דרשה נהגו הלומדים לציין שטרם מלאו לו שלוש-עשרה ואינו "בר מצווה" ועל כן אינו יכול עדיין להיספר למניין.
עם הזמן דבק בו הכינוי "מוּלָא קוצי'ק" שפירושו "חכם קטן" בשפה הפרסית.
