ה רב יעקב אבי-חצירא ("אביר יעקב"), נהג ללמוד בכל שבוע בחברותא עם יצחק בנו הצעיר בן השתים עשרה, לימים רב חשוב במרוקו.
באחד הימים, כשהגיעה שעת הלימוד, המתין הרב "אביר יעקב" לבנו, אך הוא בושש להגיע. שעה ארוכה המתין האב ליד השולחן עד שהנער הופיע מתנשף ונרגש, והתנצל על האיחור.
"יא-אבני, במה עסקת? מדוע איחרת?" שאל האב.
השיב הבן: "יא – בבא! מחילה. ישבתי וכתבתי פיוט, ולא חשתי בזמן שעבר."
ביקש הרב יעקב לראות את הפיוט ובנו הגיש לו דף שבראשו כתוב "אעופה אשכונה". קרא ה"אביר יעקב" את הפיוט והדמעות זלגו מעיניו, "יפה, בני! פיוט זה חשוב לאין ערוך מן הלימוד שלנו."