ב
אחד משיעוריו ישב הרב מרדכי אליהו עם חבורת לומדים ולימד אותם הלכות תפילין. לאחר שסיימו, ביקש הרב אליהו מאחד הבחורים שידגים הנחת תפילין כהלכתה.
הבחור הוציא את התפילין מנרתיקן והחל להניח את התפילין על זרועו. סימן הרב אליהו לבחור שלא הניח כראוי, וביקשו לקפל את התפילין ולהתחיל מההתחלה.
הבחור שמע בקול הרב אליהו, ובפעם השנייה השתדל להניח את התפילין בצורה מדויקת ומוקפדת, אך גם הפעם ביקש ממנו הרב אליהו שיתחיל מההתחלה.
שאל הבחור את הרב אליהו: "מה לא עשיתי נכון?"
והרב אליהו השיב לו: "הנחת את התפילין היטב. אך כאשר אתה מוציא התפילין מן הנרתיק – תן להן בּוּסָא (נשיקה)."
כאשר הרב מרדכי אליהו מלמד את תלמידיו הלכות תפילין הוא אינו מסתפק בלימוד מן הספר, ומבקש להדגים את הדברים למעשה. כאשר תלמידו מדגים את הנחת התפילין הוא מגלה שחסר לו רובד נוסף מעבר להקפדה על קיום מדויק של המצווה. הרב אליהו מלמד אותו שקודם לדקדוק בפרטי המצווה, יש לבנות את הקשר הנפשי עם המצווה – את הנשיקה.
דבריו של הרב אליהו מבוססים על תפיסה עמוקה: כדי ליצור קשר רגשי ונפשי אין להסתפק בשמירה על רצף פעולות מדויק. קודם להקפדה על הפרטים יש לכונן יחס של של חיבה ואהבה.
המנהג לנשק את ספר התורה המקובל בכל תפוצות ישראל הורחב לכלל ספרי הקודש, ובא להביע רגשי אהבה והוקרה.
בנספח לספר אורות התשובה (תוספת תשובה ח) מסביר הרב אברהם יצחק הכהן קוק שבכל תהליך של תשובה ותיקון יש להקדים את הכבוד והחיבה להקפדה המעשית.
