הסיפור המרגש הזה על בן אדם מבוגר שמבין את הדרך להעצים ילד ומה עליו, על המבוגר, לעשות למען זה, גרם לי לחשוב על משימות החיים ועל כך שאנחנו, המבוגרים המשמעותיים בחיי הילדים – מקנים, או חס וחלילה לא מקנים לילדינו את הכלים המתאימים להתמודד עם משימות אלה.
ומהן משימות החיים? לקשור יחסים עם אחרים, להתמודד עם כישלונות, להתגבר על פחדים, לרצות להצליח, לדעת לאהוב, להצליח להתגבר על תסכולים ועוד. וכיצד ניתן להתמודד הכי טוב עם צער, עצב, הצלחה או כישלון? על-ידי כך שנקנה לילדים תחושה פנימית של ביטחון עצמי. מתברר שלנו יש חלק משמעותי בבניית התחושה הזו.
דימוי עצמי מורכב משני גורמים: מה אני חושב על עצמי ומה אני חושב שאחרים חושבים עליי. מה חושבים עליו, בר המצווה כבר הבין, אך מה הוא חושב על עצמו? איך יגיע לחשיבה חיובית על עצמו? זה יקרה על ידי כך שניצור לו, כפי שעשה הרב קאפח, חוויות טובות.
ילד החווה רצף של חוויות מעודדות יפַתח תדמית שהוא טוב, שהוא יכול וראוי. ילד המאמין שהוא טוב, מצפה להצלחה והחברה שלנו מגיבה להצלחה בכבוד. ילד שמתנסה בהצלחה ובכבוד מפתח תחושת הנאה ונעשה פתוח לסביבה ואזי הוא מתקדם, נעשה מעורה, חש שייך, אהוב, רצוי, בעל ערך ועם סיכויים טובים להמשך דרכו כבוגר.
מה עשה הרב קאפח? יצר לילד הזדמנות להצלחה, להערכה עצמית טובה ולהערכת האנשים הסובבים אותו. זאת גם עלינו, ההורים והמורים, לעשות – לפתח בילדים את האומץ לפעול, להקל עליהם כשניתן (לא כל הזמן…), להוכיח להם שסומכים עליהם ולכן הם יכולים לסמוך על עצמם. עלינו לתת לילדים את ההרגשה שאנחנו מאמינים בהם ולכן הם יכולים להאמין בעצמם, ואז הם יפַתחו אומץ, אופטימיות ואמונה בעצמם וביכולות שלהם.