מ

סעו של אהרון אל עראקי הכהן ממצרים לתימן במאה השבע עשרה היה מעשה אמיץ. הוא נפרד ממשפחתו וקהילתו והתחיל את חייו מחדש בעיר הבירה של תימן, צנעא.
במהרה התערה אהרן בקרב הקהילה; מסחרו הצליח, והכול הכירו בסגולותיו הטובות. הקהילה נהנתה גם מהיותו תלמיד חכם והוא זכה לתואר המיוחד לחכמים בתימן – "מוֹרִי אהרון".
לאחר כמה שנים ביקש מוֹרִי אהרון להשיא את בנו בכורו שלום. הוא פנה למשפחות המכובדות בעיר וביקש להשתדך עימן, אך פעם אחר פעם נענה בשלילה. מבוכתו הייתה גדולה – הוא לא הבין מדוע דחו אותו כולם.
פעם אחר פעם שאל – "וכי בני אינו ראוי לבתכם? שמא מצאתם בו פגם?" ושוב ושוב נענה: "אנו בני צנעא מכובדים אנחנו, ויש לנו ספרי יוחסין, המפרטים את תולדותינו לאורך הדורות. לא נחתן את בתנו עם משפחה שאינה מיוחסת!"
בצר לו כינס מוֹרִי אהרון את כל הקהילה בבית הכנסת, וביקש שכל משפחה תביא עימה את ספר היוחסין שלה. כל ראשי המשפחות אחזו בידם מגילות קלף המפרטות את מוצאן הרם. "אנו ממשפחה חשובה זו, שאבותיה היו אנשי סגולה," התגאו חלקם, ואחרים ענו כנגדם: "ואנו ממשפחה מיוחסת זו, ואבותינו היו רמי מעלה."
אסף מוֹרִי אהרון את כל המגילות, ולפתע זרק אותן לאש והכריז: "כל ישראל מיוחסים הם!"