הרב יוסף בוכריס דואג לא רק לרווחתם הפיזית של העניים בעירו, אלא גם לכבודם, ולשם כך הוא מוכן להוציא כסף רב מכיסו
ק
הילת זרזיס שבתוניסיה לבשה חג לקראת בואו של הרב יוסף בוכריס (בוכריץ) מג'רבה, שקיבל עליו את תפקיד רב העיר. הרב נכנס לתפקידו במלוא הקיטור: הוא העביר שיעורי תורה, ענה לשאלות הלכתיות, וניהל ביד רמה את חיי הרוח בקהילה.
יותר מכול ניכר הרב בוכריס בסיוע לעניים: הוא כיתת רגליו בין הבתים, אסף מצרכים וכסף, ונשא את סלי המזון בעצמו. הוא עבר בין בתי הנזקקים וחילק להם את המצרכים בסתר כדי שלא לביישם. ואף שרבים ביקשו לסייע ולחלק את המזון לבתי העניים במקומו, הוא סירב: "זו המצווה שלי!"
לאחר זמן ניגשו הגבאים אל הרב, פתחו בהתנצלות: "כבוד הרב. יודעים אנו כי אין ישר ממך, אך אנחנו נדרשים לסדר את חשבונות הקהילה, ולצורך כך עלינו לדווח על כל ההכנסות וההוצאות של הקהילה. אנא תן לנו את רשימת הנזקקים שאתה מחלק להם את הכסף."
הרב בוכריס השיב להם: "רצונכם לסדר את החשבונות – דבר ראוי הוא, אך איני יכול להיענות לבקשתכם מחשש שהדבר יפגע בכבודם של מקבלי הנדבות."
אך לגבאים לא היתה ברירה, והם התעקשו שהרב ימסור להם את הרשימה. בצר לו, אמר להם הרב: "חזרו אליי מחר, ואודיעכם מה נעשה."
כאשר הגיעו הגבאים למחרת אל הרב בוכריס, מסר להם סכום כסף גדול: "בקשתכם נכונה וכנה, אך איני יכול להיענות לה. כדי שלא לפגוע בכבוד הנזקקים, הריני מחזיר לכם את כספי הצדקה, ואני אחלק צדקה מכיסי."
הרב יוסף בוכריס משמש כרב בקהילת זרזיס, ומתוקף תפקידו עוסק בעניינים רבים. אך הצדקה היא המצווה שלו בה"א הידיעה: הוא מרגיש שזוהי המשימה שניתנה לו – ייעודו בעולם הוא לדאוג לעניים. דאגה זו באה לידי ביטוי לא רק בדאגה לצורכיהם הפיזיים, אלא גם בשמירה על כבודם, שהוא ערך יסודי בעיניו.
אך בפני הרב בוכריס ניצבת דילמה גדולה: הוא מכיר בחשיבותה של בקשת הגבאים, ומבין שהשקיפות היא ערך חשוב ביותר. אם לא ינהג בשקיפות הוא עלול לאבד את אמון הציבור, שיפסיק לתת משלו לצדקה. כיצד ינהג בהתנגשות בין השמירה על כבודם של העניים לבין הצורך בשקיפות ובאמינות?
כאן ניכרת גדולתו של הרב בוכריס, שמחויבותו לנזקקים גדולה עד כדי נכונות לממן מכספו את כל כספי הצדקה שניתנו עד עתה מקופת הקהילה, ובלבד ששמם של הנזקקים לא ייחשף וכבודם יישמר.
הרב יוסף בוכריס כתב רבות על ערך הצדקה, וכך דרש את הפסוק: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על-כן אנוכי מצווך לאמור – פתוח תפתח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך בארצך" (דברים טו, יא) – לדבריו, פרשת הצדקה פותחת באות כ"ף הסגורה מעט וחותמת באות כ"ף הפתוחה, וזאת כדי לרמוז לאדם שעליו לקמץ מעט בהוצאות הבית אך לפתוח את ידו בהרחבה לצדקה.
יוסף לקח חלק ב' עמ' ט"ז, דפוס עידאן כהן חדאד צבאן, ג'רבה, תשט"ז (1956).
בשנת 1992 חוקק בישראל "חוק כבוד האדם וחירותו" המגן על כבודו של כל אזרח במדינה.
שופטי בית המשפט העליון ראו בו חוק יסוד בעל מעמד על-חוקי הקובע זכויות מוגנות ומאפשר ביטול חוקים הסותרים זכות בסיסית זו. החוק קובע שאין לפגוע בכבודו של אדם באשר הוא אדם (סעיף 2), שכל אדם זכאי להגנה על כבודו ועל גופו (סעיף 4), ושכל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו (7א).
הרב פרופסור עזרא ציון מלמד מְסַפֵּר על מנהג חלוקת מזון למשפחות בקרב יהדות איראן וקהילות המזרח.
"בקהילות המזרח החזיקו עד לפני כמה שנים במגבית התמחוי. הכרתי בילדותי שמש זקן (שמו אגאבאבא בן יצחק שמש), שבערב שבת אחר הצהרים, הלך מבית לבית, בשכונות העוני שבירושלים, ואסף לחם ותבשילים, וחילק את אשר אסף בין העניים שב'הכנסת אורחים' או בין המשפחות העניות ביותר ומטופלות בילדים רבים.
עם פרוץ המלחמה העולמית (בשנת תרע"ד) בטל המנהג, ומשום מה לא נתחדש אחר כך.
אני מכיר כמה משפחות בעדות המזרח, שגם כיום אינן יושבות לאכול סעודת שבת, בטרם תשלח האם מעט תבשיל ולחם לעני שבשכונתן."
מבוסס על: עזרא ציון מלמד, פרקי מנהג והלכה, עמוד 68, הוצאת קריית ספר, ירושלים, תש"כ (1960).
