בעבר הייתי מורה ומחנכת בבית ספר תיכון. אף על פי שהשתדלתי תמיד שהשיעורים העיוניים יהיו מלאי תוכן, עובדות היסטוריות, ציטוטים ותמונות, תמיד מצאתי את עצמי חוזרת לתובנה כי דווקא שיעורי החינוך (או הדברים שקורים בין לבין, כשמרימים את הראש מהספר) הם המשמעותיים ביותר לתלמידים. זכור לי בעיקר שיעור אחד שבו ביקשתי להפוך את הקהילה הכיתתית למרחב בטוח, וביקשתי מתלמידיי לנסות וליצור בין כולנו קשרים המבוססים על פתיחות, אמון ושיתוף. על רצפת החדר הנחתי קלפי תמונה וביקשתי מכל אחד לבחור את הקלף המשקף פרט חשוב בחייו. דקות ארוכות הסתובבו הנערים והנערות בחדר, חלקם התקשו בבחירה ומשהתיישבו חזרה במקומותיהם, השתרר שקט בכיתה.
ומתוך ההשתהות הזאת, אזרתי אני אומץ ושיתפתי אותם בפרט מאוד אישי בחיי. הבאתי את עצמי כאדם ולא רק כ"מחנכת הכיתה", ותוך כדי הסיפור נקוו דמעות בעיניי. אחרי כמה דקות של שקט (וחיבוק מאחת התלמידות "אני אוהבת אותך, המורה") החלו התלמידים בזה אחר זה לפרוק, לשתף ולהביא את עצמם. זו הייתה עוד אחת מהפעמים שבהן הבנתי שכדי להיות דמות משמעותית אני חייבת כל הזמן לתת דוגמה אישית. הרי בקלות יכולתי ללחוץ על אחד התלמידים להתחיל את הסבב, מתוקף סמכותי כ"מורה", אבל הבנתי שכדי ליצור מהלך טבעי ואמיתי עם התלמידים, עליי להכניס את עצמי לתוך הסיטואציה עצמה. גם הבן איש חי לא פנה אל הפתרון ה"קל" בחדר מלא הספרים, אלא יצא אל הגינה בעצמו והתבונן במציאות, בענפי העץ המשתרגים, בעיניים פקוחות.

במהלך חיינו אנו נתקלים בסיטואציות רבות המציבות בפנינו דילמות – במישור המקצועי, בהיותנו הורים, בקשרי המשפחה שלנו וביחסים עם חברים ומכרים. כבעלי סמכות הנטייה הטבעית של כולנו היא לייעץ או לתת תשובה שבבסיסה שתי טעויות יסוד: האחת, ממד הזמן – אם מישהו שואל אותי שאלה אני מרגיש, לכאורה, שהוא חייב תשובה כאן ועכשיו אבל לפעמים טוב להשתהות, לקחת עוד רגע, לחשוב עוד קצת. הטעות השנייה היא שאנחנו ממהרים לשלוף את תשובותינו לאור ידע שצברנו במרוצת הזמן ולא תמיד לשים לב לתנאים נוספים סביב אותה סיטואציה או לאילוצים המרכיבים אותה – מה יידרש ממי שיבצע את הפעולה ה"מומלצת" בעינינו?
סיפורו של הבן איש חי מציע לנו דרך אחרת, אם תרצו שיטת ה"תנו לי לישון על זה לילה", שבה אנחנו נותנים לעצמנו גם זמן וגם מרחב לענות לשואל או להציע לו איך לפעול, אבל זאת רק לאחר שנכנסנו באמת לנעליו.