ה
רב יוסף בן נאים, מגדולי רבני מרוקו, נהג להסתובב עם קָנֶה ששימש לכתיבה וקסת דיו, כך שבכל פעם שהתחדש לו חידוש, נהג לכותבו מיד. גם אם התחדש לו דבר בחלום, מיהר לקום, להדליק את הנר, ולהעלות את הדבר על הכתב. באותם הימים הדפים היו יקרים, ולכן אסף הרב בן נאים עטיפות של טבק, ועליהן כתב את חידושיו וכרך אותן יחד.
את להיטותו לכתוב הסביר פעם בדרשה חביבה: "כל אדם מישראל עמד למרגלות הר סיני וקיבל תורה משלו, וכדי שאותה לא תורה לא תאבד, הוא חייב לכתוב אותה. רמז לכך בדברי חז"ל במשנה "וקנה לך חבר", כלומר הקָנֶה שהוא כלי הכתיבה יהיה לך חבר."
הרב יוסף בן נאים היה תלמיד חכם גדול שהכיר את היטב את כתביהם של חכמי הדורות הקודמים. אף הוא מבקש להצטרף אל שרשרת היצירה, ועל כן הוא מבקש להעלות את חידושיו על הכתב, כך שגם אחרים יוכלו ליהנות מהם. אך את חובת הכתיבה הוא אינו מצמצם רק לתלמידי חכמים; בעיניו לכל אדם מישראל יש מה לחדש בתורה, ועל כן חובה על כל אדם לכתוב את מה שמתחדש לו.
דברי הרב בן נאים מבוססים על התפיסה שהתורה אינה שייכת לקבוצה מיוחסת כלשהי: "תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא ויִלמד." התורה ניתנה לכל עם ישראל במעמד הר סיני, והיא זמינה לכל אדם הרוצה ללמוד בה.
דרשתו של הרב בן נאים מבוססת על המשנה באבות (פרק א משנה ו): "עשה לך רב וקנה לך חבר", והיא מעשירה את הקריאה במשנה. החלק הראשון של המשנה מבסס את ההיררכיה: ראשית על האדם ללמוד מרב. אך לפי דרכו של הרב בן נאים, החלק השני של המשנה פורס את ספר התורה בפני כל האנשים, המתבקשים לאחוז בקָנֶה ולכתוב בעצמם את התורה שלהם, את מה שהתחדש להם בלימוד התורה. כך נוצרת קהילה שבה התורה היא מקור השראה לכל חבריה, והכול נדרשים לשתף את חברי הקהילה במה שהתחדש להם, באות המיוחדת להם בתורה.
בספר זוהר חדש (שיר השירים תרס"א) נדרשת המילה ישרא"ל כראשי תיבות – "יש שישים ריבוא אותיות לתורה", וכך לכל אדם מישראל יש אות מיוחדת לו. על פי סיפור מס' 433, העמדה של חכם אברהם אזולאי היא שלכל אדם מישראל יש אות משלו בתורה.
בימי קדם היתה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בשאלה את מי ראוי ללמד. בית שמאי סברו שיש ללמד תורה רק למי שעומד בדרישות סף, ואילו בית הלל סברו שיש ללמד את כולם. אבות