פרחה ששון לומדת תלמוד, מעשה חריג מאוד בתחילת המאה התשע עשרה. כיצד יגיב הרב יוסף חיים, "הבן איש חי"? האם יגער בה ויבקש ממנה לחדול מללמוד? על נשים ולימוד תורה
א
ל ביתה של פרחה ששון שבלונדון הגיע מכתב מעיראק, חתום בידי הרב יוסף חיים, המכונה "הבן איש חי".
פרחה התיישבה עם בני משפחתה בהתרגשות גדולה מהמכתב אולם חשש ניכר על פניה.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה קיבלו מכתב מהרב יוסף חיים. המכתבים שקיבלו היו בדרך כלל מכתבים משמחים שבהם הרב היה מתעניין בבני המשפחה, שואל לשלומם, ואפילו כותב להם חידות – שהתשובה עליהן הייתה שמו של אחד מבני המשפחה.
ואולם הפעם ניכר המתח באוויר.
במכתבה הקודם אל הרב סיפרה לו פרחה ששון שהיא לומדת תלמוד בשיעורו של הרב נפתלי צבי הירש אדלר, רבה הראשי של אנגליה.
באותם הזמנים (תחילת המאה הקודמת) היה המעשה חריג מאוד. נשים היו בדרך כלל בבית, לא היו להן זכויות רבות, הן לא יכלו להצביע לפרלמנט, וכמעט שלא היו נשים למדניות, ודאי לא כאלה שעוסקות בתלמוד (גמרא) – תחום שנחשב גברי מאוד.
פרחה – שהייתה גם אשת עסקים חובקי עולם וגם תלמידת חכמים, חששה מתגובה חריפה וביקורתית.
היא פתחה את המכתב והחלה לקרוא בו בלחש כשפניה מהורהרים, אך אט אט עלה חיוך על פניה והיא החלה לקרוא בקול:
"לפני שנתיים הובן מעיתון לונדון שהחכם באשי של לונדון, הרב אדלר ה' ישמרהו ויחייהו רגיל לדרוש בשבת הגדול. ויכתוב בעיתון את הסוגיא שהולך לדרוש, כדי שיראו אותה קודם ויבינו הדברים שיאמר בה… ואת המכובדת הלכת לדרשה שלו, והבאת איתך גמרא – כדי שתביני מה ידרוש בה.
רוצה אני לדעת האם ייתכן שאנשי לונדון מבינים כמוך בפלפול של גמרא? …מבקש אני שתודיעי לי על שאלתי בפרוטרוט…"
מכתב נשלח מבגדד ללונדון.
פרחה, בת למשפחה עשירה מעיראק – שהתגוררה בהודו ועברה לאנגליה – שילבה כל חייה בין תורה ומודרנה. פרחה היא פורצת דרך. היא לומדת תלמוד, תחום שבמסורת היהודית יוחד על פי רוב לגברים. הרב יוסף חיים ("הבן איש חי") שהיה מגדולי הרבנים במאה התשע עשרה משמש עבורה מורה רוחני והיא חששה מתגובתו.
אולם "הבן איש חי" אינו רואה בכך בעיה ובשאלותיו הוא נותן לגיטימציה למהלך, דבר העולה גם מכתביו האחרים. נדמה כי חכם יוסף חיים רואה חשיבות בהרחבת מעגלי הלימוד ואינו רואה כל בעיה בלימוד תורה לנשים. להיפך, הוא מעריך אותה כתלמידת חכמים שכבר הוכיחה את עצמה.
לא רק שהרב יוסף חיים אינו גוער בה או מתנגד ללימודיה אלא שהוא מבקש ממנה בקריצה להיות "סוכנת" שלו ולתווך לו "בפרוטרוט" את מצב לימוד התלמוד באנגליה, שכן הוא יושב בבגדד, עיר שיש בה הרבה בתי מדרש ומתנהל בה לימוד תורה תוסס, אך הוא אינו יודע מה מצב לימוד התלמוד בלונדון שבאנגליה.
מילדות, המפגש עם דמותה יוצאת הדופן ורבת היופי של הרבנית פרחה (פלורה) ששון ע"ה, כבש את לבי, עורר בו כבוד והצית בו השראה. אמנם לא זכיתי להכיר אותה בחייה, אבל הסיפורים ושברי הזכרונות ששמעתי אודותיה מסבתי הרבנית שרה הרצוג ז"ל שרטטו דמות חיה וכמעט פלאית, של תלמידת חכם אמיתית. זקופת גוו, צלולת רואי, אוהבת תורה ורודפת צדק, שופעת חכמה וחסד.
בימים בהם תלמוד תורה לנשים ובקיאות נשית בש"ס ופוסקים היו מופע בלתי מצוי, עמדה הרבנית ששון והנביעה מתוכה דברי תורה וחכמה, בלי להתנצל. לא בכדי בחר סבי, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, לדמות את פרחה ששון למקור מים חיים עמוק ושופע, כשספד לה ולצייר אותה כמי שהיתה "באר חיה של תורה, יראת שמים, תבונה, טוב לב ונדיבות … מהבאר הנפלאה שלה ישראל יכולה לשאוב שפע עידוד והשראה אצילית".
אחת הדוגמאות הבהירות להשראה הזאת הם הדברים שנשאה ששון בפתיחת הכנס של בית המדרש לרבנים בלונדון, כשהוזמנה לשאת את הנאום השנתי כיושבת ראש האסיפה, אירוע חריג כשלעצמו. הדברים שנשאה שם היו מלאכת מחשבת של צירוף עבר ועתיד. מסורת וחידוש. מכיוון שבאישיותה התקיימו במלואן, זו לצד זו, אהבת התורה והמסורת עם השאיפה לכינון שוויון אמיתי ומתוקן בין המינים, הצליחה ששון לשאת מסר מורכב ורב כח. חיבור אמיתי של חדש עם ישן. של מבט כפול, אל העולם הפנים-יהודי ואל העולם שבחוץ, על תמורותיו ובשורותיו. וכך בחרה לחתום את דבריה אותם הדפיס בספרו סבא רבה שלי הרב יואל לייב הלוי הרצוג זצ"ל בספרו "אמרי יואל" (ויקרא):
"נאמר בתלמוד ‘תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר “הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ” – אל תקרי הליכות אלא הלכות". עליכם פרחי הרבנות, שׁוֹנֵי ההלכות, מוטל לדעת כי כאשר יוצאים אל החיים לא די בהלכות, ויש צורך גם בהליכות עולם – הנהגת העולם."
בימים בהם כתבה וירגיניה וולף את 'אל המגדלור' שלה, ואת 'חדר משלך' והעלתה על נס את זכויות הנשים ושחרורן, היתה ששון עצמה למגדלור חי, שהאיר באור יקרות לנשים ואנשים. אנשים ונשים שהפליגו לאורה למצאו את דרכם בהליכות העולם, בהנהגה יהודית אמיצה ופתוחה, אוהבת תורה ופורצת דרך.
במשך רוב הדורות לימוד התורה נתפס כעניין גברי. רוב לומדי התורה היו גברים, ואילו הנשים פעלו לרוב במרחב הביתי. עם זאת, תמיד היו נשים שעלה בידן ללמוד תורה בעמקות חריפה ובידענות גדולה.
במסורת המזרחית-ספרדית נזכרו נשים שנודעו בלימוד תורה ואף היתה ראשת ישיבה בכורדיסטאן – התנאית אסנת ברזאני. בדרך כלל החינוך לנשים היתה פרקטי והאישה חונכה לשמש אם ורעיה, אך נשים שנפשן חשקה בתורה זכו ליחס מכבד. כך, הרבנית שמחה צדקה בירושלים, הפייטנית פריחא במרוקו וכן פרחה ששון שגדלה בהודו בבית עיראקי ועברה לאנגליה. נשים לומדות תורה נזכרו בדרשות שנשאו חכמים בקהילות המזרח כתופעה חיובית המעוררת שיח על מקומה הראוי של האישה במרחבי הלימוד, אם כי התופעה הייתה חריגה.
חכם יוסף חיים כתב ספרים בכל תחומי היהדות. מיוחד במינו הוא ספרו קאנון אל-נסא (בעברית: חוקי הנשים). ספר זה נכתב בערבית-יהודית בעגה עיראקית ויועד לנשים. הספר כולל הלכות הבית וגם דברי הדרכה ומוסר ואף חידות לטובת הנשים. כשהקשו על "הבן איש חי" שאין זה יאה שחכם גדול שכמותו יעסוק בהתנהגות האישה והנהגות הבית, השיב: "אם הייתי 'כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל' (שמות י"ט ג), ודרשו חכמים 'לבית יעקב – אלו הנשים', ומכאן שמתן תורה היה לנשים תחילה."
הרב יוסף חיים תיאר בספרו "עוד יוסף חי" (פרשת תרומה) תלמידת חכמים שהקדישה עצמה ללימוד התלמוד על אף התנגדויות מצד אביה (ראו בסיפור תלמידת חכמים בסתר). יתכן שדמותה נוצרה בהשפעתה של פרחה ששון. ראו: חזי כהן, שערי חיים, "חכמה הבאה מן החלון : עיון בסיפורו של רבי יוסף חיים מבגדד: 'הבת החכמה של הגביר שחשקה בלימודי תורה'", מחקרי גבעה (תשע"ב-תשע"ג), עמ' 99-85.
