סבא שמלמד ולומד, סבא שמספר ומקשיב. סבא המלמד את כולנו מידת מה של ענווה וכמיהה לאמת:
"והודעתם לבניך ולבני בניך." החובה ללמד את הנכדים, מזמינה את הסבים והסבות ללמוד מהנכדים. סבא וסבתא מעניקים במתנה מסורת משפחתית ולאומית וחוכמה שנרכשה בחיים עמוסי עליות ומורדות. והנכדים? הם מחזירים באהבה לסבא ולסבתא את המתנה שקיבלו, עטופה ברלוונטיות, בצבעי ההווה, במילים עכשוויות, במשמעויות חדשות.
זהו סיפור מפעים על סבא, שלא רק מספר אלא גם מקשיב.
סבא שממשיך לחשוב על הגיגיו של הנכד גם אחרי שהקטן כבר שקוע לגמרי במגרש המשחקים.
סבא שמתנצל, שמלמד את הנכד מהי דבקות באמת וכמה שולית היא ההקפדה של עצמך על מעמדך.
סבא, שגם לפרשנותו המחודשת של הנכד מחפש הד קדומים, מקור מהעבר, כי "אין חדש תחת השמש", כאילו מבקש להדק את הקשר בין התקופות וביו השפות.

וההיסטוריה חוזרת… הפעם במסגרת עבודתי.
בלשכת שר החינוך, יש מי שעוסק בפניות ציבור. בקשתי שהן תעבורנה דרכי. כך, אוכל לקבל תמונת מצב על הנעשה בשדה החינוך. אחת לשבוע סקרו בפני את הפניות שנוכל ללמוד מהן.

מעשה.
מעשה במשפחה שעלתה לארץ מאתיופיה. אבי המשפחה עבד כמאבטח בקניון הקרוב למקום מגוריהם. בנו בכורו למד בבית ספר תיכון סמוך. הוא עשה חיל בלימודיו, הפך למנהיג חברתי.
ערב אחד, בשיחה בין האב לבן, הביע האב משאלה: לעמוד בבחינות הבגרות, לרכוש תעודה ולבחור לעצמו מקצוע שיוכל ללמוד באוניברסיטה.
הנער הסכים. בכל ערב, בין 22:00 לחצות ישבו השניים ללמוד: אנגלית ומתמטיקה, היסטוריה תנ"ך וספרות. אלא, שבסוף השנה, כשבאו להרשם לבחינת הבגרות, נאמר להם: האבא לא יכול לגשת לבחינה. אם הוא רוצה לזכות בהתאמות המיועדות לעולים חדשים, עליו ללמוד באחת המסגרות אצל מורה המתמחה בכך.
כאן, האבא והנער כתבו לי מכתב אישי: "למדתי אצל מורה נפלא" כתב האבא, "הבן שלי הוא המורה הטוב ביותר שפגשתי בחיי". והבן הוסיף: "אבי למד אצלי, אבל בכל רגע, בכל שניה, למדתי ממנו: נחישות, עקביות, רצינות, ובעיקר ענווה. אבא ביקש שלא אוותר לו".
כך, למדתי מה כוחה של אהבת אמת, חיפוש אמת. אב ובנו לומדים יחד. בכל רגע נתון – כל אחד מהם הוא גם מורה וגם תלמיד. בכל רגע נתון – כל אחד רוצה לקבל את האמת מהשני, להתקדם, יחד, יד ביד, בנתיבי החכמה.