נער צעיר, שבימי השואה התחבא במנזר, חש לאחר המלחמה בלבול ביחס לזהותו היהודית, והוא שרוי בדיכאון; הפסח והפסחא מתערבבים אצלו זה בזה. כיצד יצליח מניטו (הרב יהודה ליאון אשכנזי) לעזור לנער להשתחר מהכבלים של עברו המדכא?
"
מדוע שרוי ענן של עצבות על פניך לאחרונה?" שאל מניטו (הרב יהודה ליאון אשכנזי) את אחד מתלמידיו. סיפר לו התלמיד שבימי מלחמת העולם השנייה הסתתר מפני הנאצים במנזר, ושם חגג את חג הפסחא הנוצרי. זיכרון אותם הימים מביא איתו תחושת אובדן ובלבול, ומפיל עליו דיכאון עמוק.
"אם כך," אמר מניטו "יש לנסוע אל המנזר."
הרב ותלמידו נסעו אל המנזר ושלושה ימים שוחחו שם על אימי המלחמה, על המנזר, על הנצרות, ועל היהדות והקהילה שאליה הוא שייך.
בשובם מן המנזר אורו פניו של התלמיד, והוא חגג את חג הפסח בשמחה.
שאלו התלמידים את מניטו: "מדוע השבת את התלמיד אל המנזר? מדוע לא שוחחת איתו במקום אחר, נעים יותר?"
השיב הרב: " לעיתים כדי לעלות מהתהום, יש צורך לרדת אליו, ורק משם אפשר לעלות."
ילדים יהודים רבים הסתתרו בתקופת השואה בכנסיות ובמנזרים וגם אצל משפחות נוצריות. לאחר השואה חיפשו חלק מהם את דרכם חזרה אל העולם היהודי. הרב הידוע מניטו (הרב יהודה ליאון אשכנזי) עסק לאחר המלחמה בהשבת ילדים אלו אל חיק היהדות.
כמו רבים מילדים אלו, תלמידו של מניטו ניצל בגופו, אך רוחו הייתה מעורערת. שנות הניתוק מן המשפחה והקהילה השרו עליו בלבול ביחס לזהותה היהודית, בלבול שהגיע לשיאו בחג הפסח הנחגג בסמוך לחג הפסחא הנוצרי.
מניטו מבין שכדי לסייע לאותו הנער הוא חייב לדבר על ליבו, וללוות אותו במסע מן המנזר אל חיק היהדות. מניטו מלמד את תלמידו שלא יוכל לברוח מעברו. כדי להגיע למקום של פיוס והשלמה עליו להתמודד עם הקונפליקט עצמו, לשוחח על השנים שבהן בילה במנזר, ולהבין מה בין הנצרות ליהדות.
אך בכך לא די; כדי שהתהליך יהיה שלם, צריך הנער "לחזור אל זירת הפשע", להגיע אל המקום הפיזי והנפשי שבו נוצר הקונפליקט. רק אם ישהה במקום שבו אימץ לו זהות שאולה, במקום שבו נולדה הטראומה, הוא יוכל להשתחרר מכבלי הזיכרון המאיים, ולשוב בלב שלם אל חיק היהדות. נראה שבהתנהגותו הנבונה של מניטו טמון מפתח חשוב להתבוננות בתהליכים נפשיים של השתחררות מטראומה והיפרדות מזיכרונות העבר הקשים.
