ה

עיר צפת של המאה החמש עשרה הייתה מקום תוסס מבחינה רוחנית. רבים למדו את תורת הקבלה וספר הזוהר וכולם העריכו את ראש החבורה – האר"י – הרב יצחק בן שלמה לוריא.
כשהאר"י לימד את תורת הסוד (הקבלה) התלמידים נקבצו סביבו, שתו את דבריו בצמא ועסקו בסודות התורה.
פעם אחת ביקש להצטרף אל חבורת הלומדים הרב משה אלשיך שהיה ידוע כאיש הלכה ופרשנות המקרא.
"האם גם אני יכול ללמוד איתך את תורת הסוד?" הוא ביקש, אך האר"י סירב. "תורת הסוד אינה מותאמת לנפשך. כישרונותיך המיוחדים באים לידי ביטוי דווקא בפירוש התורה, ושם אתה עושה חיל."
האלשיך לא התרצה ושב אל האר"י כמה פעמים עד שזה הסכים לבקשתו. "בוא אליי עם עלות השחר ואלמדך את סודות התורה," הוא אמר.
האלשיך, שנהג לקום בכל יום עם עלות השחר הלך לישון מתוך שמחה אך להפתעתו קם למוחרת מאוחר מן הרגיל. הוא קם בזריזות ורץ אל בית המדרש אך האר"י אמר לו: "השעה מאוחרת. נשב מחר."
בפעם השנייה עשה האלשיך הכנות רבות; הוא הקדים לישון ואף ביקש מן השמש שיעיר אותו לפנות בוקר. אולם גם למוחרת הוא התעורר מאוחר. רץ הרב אלשיך אל האר"י וביקש בכל זאת ללמוד איתו, אך גם הפעם האר"י סירב בשל השעה ודחה אותו למוחרת.
בפעם השלישית החליט הרב משה אלשיך שלא לישון כלל כדי שיגיע בזמן לשיעור, אך קצת לפני עלות השחר הוא נרדם ושוב לא קם בזמן. כשהתעורר חש את קרני השמש טופחות על פניו, הוא התהלך לאיטו אל בית המדרש, פנה אל האר"י ואמר לו: "אכן תורת הסוד אינה הולמת את נפשי."
למוחרת, קם רבי משה אלשיך כבר עם עלות השחר…